My Voice

בא לי לכתוב. אני אפילו לא יודעת בדיוק מה ואיך.

דברים מתבלבלים לי בימים האחרונים. חופש, אבל יש מטלות. בטיפול, אבל דברים לאו דווקא נהיים טובים יותר.

קצת חציתי את הגבולות של עצמי לפני כמה ימים, ואין לי מושג איך זה ימשיך מפה...אני לא גאה בזה, אני אפילו מאוכזבת קצת מעצמי. ומצד שני...

זה העניין. שום דבר בקטע הזה לא מוחלט. אף פעם אין לי דעה מוצקה אחת. תמיד יש את הצד השני. בגלל זה אני לא תמיד יודעת להודות בבעיה. בגלל שיש את "הצד הטוב". אבל כשאין, או במצבים שהוא לא ממש משתלט, אני שוברת את הגדר של עצמי, וככה פותחת פרצה שאין לי מושג אם אנצל אותה בעתיד או לא. ואם כן, זה עניין שיכול לשנות חיים. אני נשמעת כל כך דרמטית ואני שונאת את זה, אבל זו כל כך לא הכוונה. אני אומרת את זה במובן הכי פשוט: אם הייתי משתלטת על עצמי, מתגברת על ההרגשה המפוצצת, ולא נותנת לה לנצח אותי, הפעם האחת הזאת לא הייתה מעלה לי את האופציה להמשיך. אבל עכשיו, ובגלל נפילה אחת, בגלל פעם מפגרת אחת,  אני יודעת שהאופציה שם, וזה לא מפסיק לפמפם. ואולי זה גם לא יפסיק...

-שונאת לשנוא את מה שאני כותבת, אבל לא הצלחתי לכתוב אחרת, ובראש שלי זה נשמע שונה...-