My Voice

בימים האחרונים הצלחתי להשלים עם הרעיון הזה של פסיכיאטר, פתאום, ולאט לאט, זה נראה לי לא מוגזם עד כדי כך, רק קצת...עכשיו, אחרי הפגישה  וכשכבר לקחתי את הכדור הראשון, אני מהססת.

מפחדת. לא רוצה שייקחו ממני את זה, לא רוצה להרפות.

מרגישה באוטובוס את כל המותניים שלי רוטטות, ואני לא יכולה. לא יכולה לחשוב שההרגשה הזאת תגדל, שאני אגדל עוד יותר.

ומה יהיה אחר כך? אני בכלל אהיה מרוצה..? על השאלה הזאת אני יכולה לענות בשני אופנים:

כן. אני אהיה מרוצה. אני אתעסק פחות בדברים האלה, אני לא אהיה 24/7 בתוך אוכל, ואהיה מרוצה מעצמי יותר.

לא. אני אהיה נפוחה וגדולה, לא מרוצה מעצמי. ארגיש כל טיפת אשמה במותניים רוטטות.

אני יודעת מה עדיף, אבל לא יודעת מה יקרה...