My Voice

סוף הערב. כמעט כולם כבר הלכו. אחרי שיחה קצרה ברוח טובה, היא מסכלת לי בעיניים וחותמת את השקט שנוצר בסוף בשתי מילים שקטות. "יפהפייה אחת." דווקא היא.

שומעת את הצמד הזה. היא כבר התרחקה. נושמת נשימה עמוקה שאמורה להזכיר לי לא להתרגש, ושהיא לא התכוונה.

אבל זה לא משנה. אני כבר מרגישה בכי חרישי מתחיל להגיע וקצת דמעות מטשטשות לי את הראייה. הם גורמים לי לרוץ מהר לכיוון השירותים. רק שאף אחד לא יראה שאני ילדה מפגרת שבוכה ממחמאה שכל אחת הייתה שמחה ממנה.

פותחת את הדלת, סוגרת ונועלת ישר. הרגשתי ממש כמו בסרטים, מתייפחת בתוך תא שירותים מחניק.

שתי מילים ששברו אותי.

נ.ב.

פסיכיאטר-I'm on my way. נפלא.

בין כל המספרים שמתרוצצים לי בראש בגלל הבגרות במתמטיקה שמתקרבת יש, כמובן, מספרים שלא איכפת להם מהסתברויות, סטטיסטיקה או תכנון ליניארי (כן, כן, שלוש יחידות 002 שהולך להסתיים ממש מחר ...). אני לא בדיוק יודעת במה זה תלוי, אבל יש תקופות שקשה לי להתפקס על מה שבאמת צריך. הראש כנראה מחליט לנדוד למחשבות מוכרות. עכשיו זו תקופה כזו, והיא לא הגיעה בזמן נוח במיוחד.

קצת נמאס.

מעצמי, ומהעיניים הגדולות שמסביב. לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום. צריכה שיהיה לי את הכוח להחליט מה לאכול ומה לא, לא לאבא ואמא, וגם לא לדיאטנית...למה אני לא יכולה? שייתנו לי צ'אנס להראות להם שאפשר לסמוך עלי. באמת.

                      או לפחות בדרך כלל...

כיף לדעת שהצלחתי לנצל את הפרצה הקטנה בגדר.

מצד אחד, כן, אני יודעת שזה מראה שדבר מבחינה מחשבתית לא השתנה, וזה לא טוב (למרות שידעתי את זה כבר). אני גם יודעת מה יקרה אם השקילה מחר לא תראה את העלייה שאני כל כך מפחדת ממנה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לנצל את החריץ הקטנטן שנפתח לי היום בחלון ההזדמנויות הדיי עלוב, יש לציין.

אחרי השבועות האחרונים, בהם אני נמצאת תחת פיקוח על כל ארוחה, למצוא בוקר בו אני הוא הבנאדם היחיד שנמצא בבית היה פשוט...מהנה (ויקר מפז...). והייתי צריכה את הלבד הזה קצת...לשבת בשקט ולקרוא (חומר למבחן אמנם...), להכין קפה חזק, ספל תה, לצאת עם הכלבה לסיבוב...הייתי צריכה את המרחב הזה. לא היה לי אותו כבר הרבה זמן. נהניתי מהשקט, מהלבד, מהשמש ובעיקר  מעצם העובדה שאף אחד לא ישב לידי כדי לבדוק אם הסנדוויץ' עם הקוטג' אכן נכנס לי לקיבה... אז ניצלתי את זה...וגם על ארוחת הבוקר דילגתי. מי היה מאמין? אני, מאוכלות ארוחת הבוקר המושבעות. אין יום שאני לא פותחת בפצפוצי אורז עם חלב וקצת מייפל וקינמון מלמעלה. תמיד אמרתי לעצמי שכשיגיע היום בו אדלג על ארוחת הבוקר, מצבי בטח כבר יהיה דיי לא משהו. אבל זה ממש לא מה שהרגשתי היום. הרגשתי קצת חופשייה, הרגשתי שאני יכולה לנשום. סוף סוף הרגשתי שלי יש מקום לקבוע, להחליט, להכניס קצת קצת שליטה לתפריט הקבוע שלא נותן לי להשתחרר ולהרפות ממנו.

אז גם אם זה אומר לוותר על העונג הנחמד שבלהרגיש טעם מתקתק על הבוקר, זה כנראה היה שווה את זה. כי המתקתקות שהרגשתי במשך היום גרמה לי להבין איך זה מרגיש להביא את הקול שלך כדי לעשות שינוי, אפילו קטן.

תאחלו לי בהצלחה מחר בשקילה (ובמתכונת בהיסטוריה שגורמת לי לא להזיז את הראש במשך שבוע כבר מהיטלר והחברים)...