הגעתי אלייך בטעות.

כבר שנים לא ראיתיך באמת.

הצצתי-נפגעתי

באשר על ליבך.

קראתי אותך מדממת.

יפה,

באותיות עגולות.

ופתאום נזכרתי בך,

ברטרוספקט,

והבנתי.

איך היית לי אז מרגוע בעולם של כאב.

לרגע קצר, לא מובן.

לרגע פגום, לא שלם.

ובכל זאת,

לרגע כאב לי פחות.

וזכרתי אתך מחייכת.

קורנת כמו שמש,

מנסה לגעת בשלמות.

אז

נראה לי תמוה

שבוהקת כשהיית,

התקרבת אלי -

ילדה של פני לבנה

ועצב זולג מהעיניים.

החור הזה בנפש,

החור השקט, הבולע,

הוא שקסם לך כל כך, נכון?

הוא זה שהשקיט גם אותי מולך.

את למדת לזייף, לחייך.

את למדת ששמש כתומה פותחת דלתות.

אני למדתי להאיר

שנות דור אחרייך.

והחור,

אגב,

עדיין קיים.