היא מציתה סיגריה ונושפת את העשן בעייפות מבעד לשפתיה. "אחרונה להיום", היא אומרת לעצמה. ספק מבטיחה ספק מתרה.

הסיגריות האלו הן רעל. כך הטיח בפניה. כך שמעה ממנו כבר שנים. דיונים ואיומים והבטחות נשפכו על הסיגריות האלו, והיא בשלה.

היא תפסיק, היא הבטיחה. מתישהו היא תניח את המצית בצד, כמו לוחם שזונח את חרבו, מכתת אותה לאת (איך לכל הרוחות הופכים חרב לאת?) וחוזר למוטב. גם היא תחזור למוטב, ביום מין הימים. "מתי?", הוא סונט בה, "לפני או אחרי הסרטן?".

כאן לרוב נגמר הויכוח שלהם, והיא יוצאת למרפסת ומציתה לעצמה עוד סיגריה, כדי להירגע.

היא שואפת את העשן לקרבה, מרגישה את המערבולת הקטנה שנוצרת בעומק הגרון, ספק דגדוג ספק גירוד, גירוי שמאיים לרגע לחנוק אותה. אך היא מושכת אותו הלאה במיומנות, מחליקה את העשן המסתלסל אל ריאותיה, מותירה לו לפלוש לתוכה ואז פולטת אותו בזרמים מסוגננים דרך אפה. אחרי כל נשיפה היא מרגישה נקייה יותר, מסוננת.

לא תמיד ידעה לשחק כך עם העשן. לערבל אותו בלהטוטים בין הגרון לסמפונות וחוזר חלילה. הסיגריה הראשונה לוותה, כמו רוב הסיגריות הראשונות, בתחושת מחנק נוראה, בשיעול ובעשן שנפלט מכל החורים בלי שמץ אלגנטיות.

הסיגריה הראשונה שלה, שנלקחה, בוערת, באצבעותיה הרועדות. היא הביטה בה, מוקסמת, מפוחדת אפילו. הסיגריה הזו, חצי סיגריה למעשה, כי הוא עישן כבר את חציה הראשון, שקצה הבדל הצבוע שלה מוכתם כבר ברוק שלו, שריח האפר החזק שלה שלט בכל – בחדרו, בבגדיו, בגופו; הסיגריה הזו היתה המפלט שלה מחייה הנקיים מידי, הטהורים והמוצלחים והצבועים עד זרא. היא שאפה ממנה בהחלטיות, וסלחה לה על החנק, על הדמעות ועל תחושת האפר המת שהותירה בפיה. היא לא ויתרה לה, וינקה ממנה שוב ושוב בנחישות, לומדת לעשות את זה "כמו שצריך". הוא הביט בה מחייך, תחילה נראה לה שכל התהליך הזה מצחיק אותו, מדגיש בפניו עד כמה היא תמימה, ילדותית. כשסיימה לעשן, בתרועות ניצחון שכבר למדה לווסת אותן לשאיפות ונשיפות מסודרות, היה משהו גאה בחיוכו. הנה כך, תחת ידו המכוונת, היא מתבגרת, היא גדלה, היא משתנה.

כמה רצתה להראות לו שהיא נכונה לשינויים, זמינה לשיפוצים, מועמדת מצטיינת לחינוך מחדש. הרי תמיד הצטיינה בכל.

האם רצה לשנות אותה? לפסל אותה מחדש תחת ידיו התאבות, התאוותניות? ואולי דווקא התענג על השוני שלה, על ההבדלים הברורים וגם על אלה הדקים, הכמוסים מין העין, שהפכו אותם לתמונת מראה, לנגטיב זה של זה? הרי דווקא הניגודים הם הבולטים והמושכים ביותר. על רקע התמימות הרכה שלה הוא נראה מנוסה יותר, מחוספס יותר, מרשים. ציפורניו, מלוכלכות וארוכות (עקב הזנחה מכוונת, הרי מעולם לא עבד בשום עבודת כפיים), חפרו לעצמן תלוליות מחבוא בגופה החלק, הריחני, המבוית והצייתן. באותו הזמן הרגישה שעליה לשלוט בגופה, בתנועותיו, במראהו. לא היתה עווית שלא ידעה להחריש. כל שערה עמדה במקומה כזקיף.

הם נפגשו תמיד בטריטוריה שלו. להכניס אותו לעולמה היה הפרת סדר שלא תתכן. מה גם שנראה היה שהוא מעדיף את הביטחון המוכר לו, ואולי, גרוע מכך, לא התעניין בה מספיק כדי להטריח את עצמו עד אליה. היא נסעה אליו באוטובוסים שאת מספריהם לא הכירה, בדרכים צדדיות שטרם חצתה בעבר. הוא פגש אותה במכללה שלו, הראה לה את האולמות הקטנים, הכרזות הצבעוניות שהזכירו לה את ימי התיכון שלה. הכל היה נינוח, אפוף עשן מתוק ועצים ירוקים שצמחו בלי השגחה. כמה שונה היה המקום הזה מהאוניברסיטה שלה, מהבניינים הגדולים, המנוכרים בניקיונם ובקרירותם המחושבת ומהמדשאות הממורקות, הגזומות בקפידה. הוא גרר אותה אל חדר צידי בבניין אחד ארוך, אל חדר העריכה המחניק, כדי להראות לה את "יצירת המופת הנעלמה" שלו. היא ישבה לידו ובהתה בחצי שעה של אירועים חסרי פשר ותוכן, שנקטעו באותה פתאומיות בה החלו. הוא הסביר לה באריכות על המשמעויות המטאפוריות, על הביקורת הגלויה והסמויה, והיא הנהנה בראשה ופלטה כמה משפטים מתחכמים, לכאורה יודעי דבר. בתום ההקרנה, כשראשה כבר כבד וסחרחר מין העריכה הקופצנית, שאל אותה לדעתה. היא המהמה משפט שלדעתה היה מורכב דיו אך מחמיא מספיק, והוא, בהפתעה גמורה (האם באמת היה בכך משום הפתעה? הוא ודאי שלא הופתע. והיא? האם לא שיערה בנפשה שהרגע הזה יתחולל מתישהו? האם לא צפתה אותו, ייחלה לו אולי?), רכן אליה ונשק לה על שפתיה.

מכאן היו הדברים ברורים מאליהם. הקרוואן הקטן והמטונף שלו, בינות עצי ההדר. המיטה הסתורה והמרובבת. חדר האמבטיה הדחוס, הלבן, שלא מצאה בו מגבת נקייה. הסיגריה שאחרי. הסיגריה הראשונה.

בכל מפגש היתה משנוררת ממנו כמה סיגריות. מעולם לא עישנה אלא בנוכחותו, מעניקה לו זכות ראשונים על הוצאתה לתרבות רעה, השחתתה היחסית (כמה פשוט היה להחריב אותי אז, חשבה. סיגריה פשוטה נראתה אז בעיניה חטא גדול כל כך). רק כמה חודשים לאחר שנפרדו אזרה אומץ ורכשה לראשונה חפיסת סיגריות. הבאות אחריה היו קלות יותר, יומיומיות יותר, וכיום פשוטות וסתמיות, כמו חלב או אריזת לחמניות.

פעם הגיעה אליו עם ספרי הלימוד הכבדים שלה. הם היו תירוץ מצוין, הסוואה הגיונית להיעדרותה. הוא עלעל בם בשעמום, מתרשם בעיקר מגודלם ומדפי הכרומו המבריקים, היקרים. ספרים שנראו נהדר על המדף בחדרה, אך תוכנן שיעמם והרתיע אותה, והיא מיהרה למכור אותם לכל המרבה במחיר באחד מירידי יד-שנייה של תחילת הלימודים שכה הרבו לדון ב"מציאות" שאפשר למצוא בם (כמה עלוב, חשבה. חבורת אנשים מעבירה מיד ליד ספרים גדולים, מתפקעים מתוכן, וכולם חדשים. כאילו הידע עובר לידך ברגע בו זכית בבעלות על הכרך, ולא משנה אם תקרא בו או לא).

פעם הושיב אותה על ספסל בין עצי ההדר שבחוץ וניגן עבורה בגיטרה. הזיופים היו קלים, נסבלים, והיא נהנתה לשבת ולבהות בו ובשמיים לחליפין. בעיניה היה הדבר כמו סצנה יפה מסרט. משהו שיש לשאוף אליו, אך בהגיעך אל הרגע הנכסף אתה חש ריקנות דוקרת, כואבת. "זה הכל?", אתה שואל את עצמך, מאוכזב.

האם אהבה אותו? היא אינה בטוחה. כנראה שלא.

מעולם לא חשה את כאב הבשר הנקרע כשנפרדו והיא שבה הביתה, פניה וידיה רחוצות וגופה שרוט קלות מתשוקה זרה. מעולם לא הרהרה בו בגעגוע.

האם אהב אותה? ככל הנראה גם זה לא. הוא הזדקק לה כפי שהיא לו. הוא נהנה מעדינותה רק כתפאורת רקע לתפקידו שלו כנער שוליים. הוא היה מתמרד צעצוע, שלא היסס להתקשר אליה ולהזיל דמעות כשחשב שכך ראוי להישמע קולו של אמן מיוסר.

היא סבלה בסבלנות את מגעו המסורבל, את נשיקותיו הדביקות. היא נהנתה ממראית העין, ממשחקי ה"כאילו". שניהם ידעו שלא תתעורר בם אהבה חוצבת להבות, שאפילו רומיאו ויוליה הפזיזים היו רציניים וכבדי ראש יותר מהם.

עבורה הוא היה מרד נעורים אחרון, מאוחר. תחנת מנוחה אחרונה לפני שתמשיך רכבת החיים במרוצה על המסילה המשויפת, הידועה מראש.

הדברים התפוגגו מאליהם, בשקט ובלי סערות נפש. בלי הכרזה סופית, בלי אומר דברים אחרון. לא היה בם צורך. השעה נקפה ושניהם ראו כי מחול הסינדרלה הזה תם, יצא מכלל אופנה ושימוש.

היא נשאה עמה לא אותו, אלא את זיכרון הדברים שביניהם. המאורעות היו החשובים יותר בעיניה. הוא היה רק ניצב שנבחר באקראי.

בכל זאת שמרה ממנו את זיכרון שמורות עיניו הכבדות, את התלתלים הפרועים שריח עשן סיגריות ולכלוך שרה בם. היא שאפה אותו אל קירבה. הריח שמשך ודחה אתה כאחד – סוד קסמו החמקמק, הגלוי לעין. הרי אנו משתוקקים פעמים רבות להתחכך, לטבול, לטנף את הידיים בדיוק באותם הדברים שמרתיעים אותנו ביותר.

היא שמרה ממנו את הסיגריות.

כל שאיפה היא תזכורת. לא לרומן נצחי ואבוד, אלא לעבר תמים יותר, פשוט. לחופש הרגעי ההוא, ליכולת להיות, לזמן קצר, מישהו אחר.

ביום שבו תפסיק להתגעגע לחופש הזה, ביום שבו תפסיק להתחרט, כך הבטיחה לעצמה, היא תפסיק לעשן.

נכתב עבור תחרות הכתיבה בנושא "מרד נעורים" - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11545059

(הכותבת אינה מעשנת)