על הקיר הסדוק בחדרו תלויה מפה של קווי המטרו בפריז.

ערב רב, פלונטר של צבעים עזים החופרים בנבכי העיר, נוברים בקרביה בנחישות ובכוונה תחילה.

שמות התחנות מתגלגלים על לשונו, זרים. "גאר דו נורד", "אוברקאמפף", "לה דפאנס".

בין כל הצבעים עובר קו אחד, ישר כמעט. הקו הצהוב.

עשרות פעמים העבירו יחדיו את אצבעותיהם לאורך הקו הזה, משננים את שמות התחנות.

הקו הצהוב, מספר 1. הקו העובר דרך הבסטיליה, הלובר, האופרה, שער הנצחון.

כמה פעמים לחשה באוזניו על הסודות הטמונים בכל תחנה. כאן יטיילו בשוק של יום ראשון ויקנו אוכל. אחר כך ימשיכו עוד תחנה, ויאכלו ארוחת צהריים מאולתרת על המדשאות ליד בית ויקטור הוגו. כאן ילכו בערב לראות בלט באופרה הישנה. בהמשך יתחבאו במוזיאון לשעות ארוכות, אובדים בין ציורי הענק הראוותניים. ביום אחר, שטוף שמש, ישלבו יד ביד לאורך שדרת השאנז אליזה.

מידי פעם סוטה אצבעה לקווים אחרים, חיוורים יותר. היא מספרת על מונמארטר, על קצוות מרוחקים, על בתי קפה ותחנות רוח. אך לבסוף תמיד חוזרת האצבע ומסמנת את דרכם לאורך הקו הצהוב, הקו הישר, הבוטח. הדרך הנכונה.

לפעמים הם מתעכבים על הפרטים הקטנים. באיזה ביסטרו ישבו. איזו עוגה יזמינו מהמגדניה המפורסמת שהיא מרבה לדבר עליה. באיזו שורה יישבו בתיאטרון.

בפעמים אחרות הם טסים ביעף על המפה, אצבעותיהם מסתחררות והם סופרים את השעות, הימים, בודקים אם יספיקו לדחוס את כל התוכנית לזמן קצר כל כך.

הם לוחשים על וילונות כבדים, על שלג שיכסה את הרחובות.

הוא מדבר על שמפניה וקוויאר. היא - על יין וערמונים.

הם מתכרבלים בשקט תחת השמיכה, מפת המטרו משגיחה עליהם מהקיר שמעליהם.

ואז הם מדברים על פחד.

הפחד.

הם לוחשים אותו. מידי פעם הם מעיזים לדבר בקול רגיל.

לפעמים הפחד כה גדול, שהם מחוייבים לצעוק אותו אחד אל השני כדי שלא יבלע אותם חיים.

הם שוטחים אותו זה בפני זה, מנתחים אותו, פורטים אותו לפרוטות. הם מסבירים אותו, מתרצים אותו, מגנים אותו ומגינים עליו.

הם מסיימים כמו אנשי עסקים, בלחיצת יד ובהבטחה.

אבל הפחד נשאר וכל לחיצות היד לא עושות דבר בכדי למגרו.

לחיצות היד קונות עוד ועוד זמן. והפחד הולך ומתמקם לו בנחת.

הם לא ייסעו לפריז.

הם לא ייצאו מפתח דלתם.

הפחד גדול מידי, נוח מידי, בטוח מידי.

הפחד מוצדק מידי, והחיים יפים עשרות מונים בתיאוריה, בחלומות.

יום אחד מצאה על רצפת החדר חבילה גדולה, ממוענת אליה.

מתוכה נגלו זוג כנפיים, מעשה ידי אומן.

אלפי נוצות נייר עדינות ולבנות נשזרו יחד לכדי שתי כנפיים גדולות, תואמות את מידותיה.

כנפיים של נייר, שנמסות במים ומתכלות באש.

כנפיים של נייר.

לחולמים שמפחדים לעוף.