אמא שלי נסעה הביתה. חזרה לארץ.

אחת לכמה חודשים היא אורזת מזוודה וטסה לישראל. גם לה יש מחוייבות לעבודה, ואנשים שם מחכים לה שבועות, חודשים.

בכל פעם היא משאירה אותי עם חברה אחרת. בכל פעם החברה הזו רבה איתי, ואני מבלה את הלילות בוכה לתוך כרית זרה. אני כמו עכבר מפוחד, מדשדשת במסדרונות זרים, נסוגה מצללים וריחות וצחוק אכזרי.

השנה אני כבר בת עשר. הצלקות שלי עמוקות והתפרים נפרמים בקלות, ונמאס לי להעמיד פנים. השנה, אני מתעקשת, אני גדולה מספיק להישאר בבית. אבא יאסוף אותי בערבים וביחד נסתדר. עד שאמא תחזור.

אמא ספקנית. אבא לא מתלהב. אני לא מבינה למה הם לא רוצים אותי שם, בבית. אבל הדמעות עושות את שלהן והצלקות, נסתרות מהעין אך ברורות, משכנעות גם הן.

אני נשארת בבית.

המיטה שלי. ארון הבגדים הקטן. הנוף הירוק והמנחם מבעד לחלון הגדול. האמבטיה המוכרת. המטבח החמים שיש בו בדיוק את מה שאני אוהבת לאכול. אני בבית ואין מאושרת ממני בעולם.

אבא מגיע תמיד באיחור.

אני מבלה שעות אצל השכנים, עם הבן השמן והבת הקטנה, הטיפשה. אני מסרבת לאכול את האוכל שלהם, עם הריח המוזר. הבית שלהם תמיד דחוס, חשוך. אבל אני לא מפחדת. אבא יבוא לאסוף אותי ואני אחזור הביתה, למפלט השפוי שלי.

אבא תמיד מגיע באיחור, ואני סופרת את הדקות, ואחר כך את השעות, עד שהוא מגיע. ואז הוא בא, מחייך ומחבק אותי, ואני שוכחת הכל. כאילו היום מתחיל מחדש ברגע זה.

אבא לא יודע לבשל ואנחנו אוכלים המון אוכל מבחוץ, וספגטי חצי מבושל עם קטשופ. אבא לא יודע איך לחפוף לי את הראש ואיך לסרק את השיער הארוך ארוך שלי, ואני הולכת לבית הספר עם קשרים בשיער וקוקו עקום והמון שמחה בלב, כי לפחות אני ישנה כל לילה במיטה שלי ואף ילדה רעה לא מספרת לי סיפורים מפחידים לפני השינה, וצוחקת עלי בלעג כשאני לא מצליחה להירדם.

ערב אחד, אבא מביא עמיתה מהעבודה הביתה.

היא נחמדה מאוד, מחייכת אלי המון, אבל החיוך הזה כאילו עובר דרכי ופוגע בקיר מאחורי. היא לא רואה אותי בעיניים. היא רואה ילדה קטנה, עם בגדים קצת מרוטים בקצוות (אני אוכלת את השרוולים) ושיער שחור פרוע, עם פרצוף מוזר ועיניים גדולות שהעיגולים השחורים סביבן גדולים עוד יותר (אני לא אוהבת לישון. אני עדיין מפחדת מהחושך). אבל היא לא רואה אותי. והיא מחייכת אלי חיוך חמוד ונעים עם שיניים ישרות ויפות, שמיועד לבת של אבא שלי ולא אליי. גם אבא מחייך אליה, וכל החדר מלא שתיקה מוזרה וחיוכים עד שנדמה לי שאני הולכת ונחנקת, כאילו כל השקט והחיוכים האלה לא משאירים מקום לאוויר.

האישה הנחמדה מביאה לי ספרי קומיקס לקרוא. אני אוהבת מאוד לקרוא, וזו הסדרה האהובה עלי. אני מתחילה לחבב אותה, כי היא יפה מאוד בעיני, בשיער הבלונדיני החלק והמסודר שלה, בתספורת האופנתית, בבגדים הנאים. חוץ מזה, כל אדם שקורא קומיקס צריך להיות אדם טוב, נכון?

אנחנו מוזמנים אליה הביתה והבית שלה יפיפה בדיוק כמוה. הכל מסודר ונעים וחמים ומחייך, ואפילו אם החיוך הזה מרוחק ומזוייף, אני מעדיפה אותו על פני העלבונות הברורים והמכוערים של בית הספר.

אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב (חביתה. כנראה שגם האישה הנחמדה לא ממש יודעת לבשל, או לפחות לא בשבילנו) ואבא מספר בדיחות ומצחיק אותה. הם מדברים מעל הראש שלי, ולמרות שאני רגילה לזה, אני מרגישה אי נוחות. בושה. כאילו מישהו נכנס בטעות לתא שלי בשירותים ציבוריים. למה אני מרגישה ככה? מה עשיתי רע עכשיו?

אני יושבת וקוראת ספרי קומיקס ואבא שולח אותי לחדר, לקרוא שם. אני ממשיכה לקרוא גם כשהם מסתגרים בחדר אחר כדי לעבוד על מאמר משותף. אני עוזבת לפעמים את הספרים ופוסעת בשקט ליד החדר. אני לא יודעת מה אני שומעת משם, אבל אני מפחדת לנשום ואני מפחדת לדעת ופתאום אני שוב עכבר מפוחד. עכבר מפוחד בבית שלי.

אני בורחת חזרה לחדר שלי וקוראת עוד ועוד. כשהקומיקס נגמר אני מחפשת עוד ספרים וממשיכה לקרוא במשך שעות. כאילו אני מקווה שערימת ספרים גדולה תכסה לי את הראש ואני לא אצטרך לשמוע ולראות. אני לא אצטרך לדעת.

אני רוצה לקרוא לאבא. לקרוא לאמא. אני רוצה לקרוא למישהו שיעזור לי.

אבל אבא עסוק ואני מפריעה לו, ופתאום אני מבינה שיש הרבה דברים שאני מפריעה בהם, ושבעולם של הגדולים, ילדות קטנות כמוני הן מטרד.

ואמא, אמא רחוקה וכשהיא חוזרת אני לא יכולה להביט לה יותר בעיניים. וכשאני מסוגלת להסתכל לה בסוף בעיניים, אני כבר לא יכולה להסתכל יותר על אבא שלי.

(אושרית נברה הזכירה לי, בקטע הזה, איך אני אישה בוגרת בועטת ושועטת, רוקדת ודוקרת, דוחה ונאלחת)