יש השותים בלגימות מתונות,

יש הממלאים לחיים ביין.

יש שקצף של בירה ניגר להם,

מר במורד השפתיים.

יש שלוגמים רק שמפניה מובחרת,

יש לוקקים גם יין פטישים.

יש שישבו מסריחים בפינת

הרחוב,

ישתו אתנול ונוזל הקפאה.

ואני ההוללת,

שלגמתי לא פעם,

אם זה יין, מחמצת או אולי גם

קוקטייל.

השתכרתי קלות ורקדתי,

מבוסמת,

על שולחנות בבארים זרים.

וגם אם הייתי עצובה ונלעגת,

היין משכיח ממך אחרים.

אך אותו בקבוק עראק,

זול, עלוב ודלוח,

עם תווית מרובבת

וצחנת מרירות הנישאת למרחקים.

אותו שתיתי עד תום.

כוס ועוד כוס,

נמלאה הקובעת,

ואני ממשיכה וגומעת,

דוחפת במורד גרוני,

כמו צמאה לרפש, במחילה.

עד הלגימה האחרונה.

ואני מוטלת חולה, גונחת,

בני מעיים מתהפכים,

ראשי כבד וליבי סחרחר.

ואיברי שמוטים, לשוני משורבבת,

דוק של מרה עולה בי וניגר.

וכשקמתי,

הבקבוק הריק לידי,

ועצביי פקועים ועיניי קהות,

ידעתי -

לא עוד.