הוא נורא קשה. קשה כמו שרק מישהו שהמציאות טפחה לו על הפנים יותר מידי פעמים יכול להיות. קשה, כי כמו שהוא אמר "שברו לי את הלב יותר מידי פעמים". קשה כי הוא פחדן, בסופו של דבר. פחדן ושקול מידי, ובעל סופר-אגו מפותח.

מצד שני, מעולם לא היה לי כיבוש קל יותר.

באמת שלא עשיתי כמעט כלום, והוא ממש נזל לי מול העיניים.

זה מוזר.

הרי לא ייתכן שאני מושכת עד כדי כך, בחזות הילדה הטובה ושטוחת החזה שלי.

גם האישיות שלי, שיש בה גבולות לא ברורים וכמה קוצים וחיצים שלא מובילים לשום מקום, לא יכולה להיות מהפנטת עד כדי כך.

ובכל זאת, גרמתי אצלו זעזוע מסויים.

ואני אוהבת לעשות את זה לאנשים. לנער אותם.

אולי זו הנקמה שלי על זה שאף פעם לא היו לי חיים נורמליים.

גם כשהחיים שלי היו יכולים להיות רגילים, הפכתי אותם ליוצאי דופן, מתוך הרגל. מגונה משהו.

עוד לא ברור לי מתי ולמה בדיוק החלטתי שהוא כיבוש ראוי. אני לא זוכרת את הרגע המדוייק שבו דבר כזה קרה. זה קצת מפריע לי. כאילו שוב המחשבה הבהירה שלי מתערפלת, ואולי גם הכימיה הכי מדוייקת בעולם לא יכולה לתקן את כל השגיאות של המוח האנושי.

בכל מקרה, מדובר היה בריקוד ששניים השתתפו בו. אלא שהוא הלך צעד אחד קדימה ושניים אחורה, ואילו אני שעטתי קדימה כמו במחול-פרשים פראי.

מכל האנשים שסביבנו, רק שניים יכולים להבין את מה שאני מרגישה עכשיו. אבל לשניהם משתקף היאוש מהעיניים, ואני, אני בזה ליאוש. אדם מיואש הוא אדם שכפת את עצמו במו ידיו. ניחא.

האיש שאיתי אומר לי שאני אדם שזקוק לתשומת לב מיוחדת. אלא שהוא גם חושב שאותה תשומת לב מיוחדת מגיעה לי באמת. מדהים שאחרי כל כך הרבה שנים הוא עדיין צורר את הנפש המתהפכת שלי כיצירת אומנות.

לסיכום, אזכור אותו תמיד כמאבק בין איד, אגו וסופר-אגו. מאבק יפה וניטש.

וזה, ככל הנראה, מה שקרה כאן.