שלמות? אין דבר כזה.

אני לא יודעת למה החלטתי ללכת לביה"ס בכל זאת, משהו העיק עלי ולא יכולתי להשאר בבית.

תחבתי את בקבוק חלב-הסויה לכיס הקטן ביותר בתיק,

לצד מפתח הבית והמשיר הסלולארי (חסר סוללה למחצה) ויצאתי מהבית.

הלכתי לאט וראיתי את הנוף לצדי במעורפל, עדיין התהפכה לי הבטן מהמחשבה שאמא ואבא יפרדו יום אחד -

 וזה נראה קרוב מאוד, קרוב מדי.

אין לי מושג איך -ולמה בכל זאת גררתי את הרגליים לשם בניגוד לרצונותי,

האם כדי להיענש על איחור?! כדי לראות את מעיין במועצת התלמידים?!

כאשר קרבו קולות התלמידים וגברו, ידעתי שאני במחרק סנטימטרים ספורים מביה"ס,

הרגשתי איך אני מאטה את הקצב, ושלחתי פקודה לרגליים להגביר אותו- אולי אני אוכל להיחלץ מאיזה עונש מעצבן...'שווה לנסות' מלמלתי ביני לבין עצמי ומשכתי בכתפי.

בלי משים מצאתי את עצמי מהלכת בהססנות במסדרון בית הספר ההומה תלמידים,

ולפתע שמתי לב שאני בועטת עט פיילוט לצד, התכופפתי כדי להרימו.

למרבה הפלא היה זה עט מחיק, מסוג העטים שמורים לא מחבבים במיוחד.

 ואין פלא, הוא עוזר בהרבה דברים, למשל...בזיוף פתקי החלמה.

אט-אט נפש על פני חיוך ניצחון ערמומי, בכל זאת אוכל להנצל מעונש. רק אם אמצא איזה אישור ישן בתיק שלי...

הבטתי לצדדים בחשדנות ונצמדתי ללוקר שלי, מפשפשת בתיק בחופזה,

בחיפוש אחר אישור רפואי שאוכל 'לתקן' לפי הנתונים של היום.

בעודי מוציאה אישור ומניחה אותו בלור שלי על מנת 'לשפצו', הרגשתי נגיעה קלה בכתף. ליבי החל להלום בפראות. שנאתי את עצמי על כך, שהגוף אף פעם לא מקשיב לפקודות, והתפללתי לא לרעוד מרוב לחץ.

"היי סיו, איפה היית?" שאלה יסמין, ואני נאנחתי בהקלה. "אצל רופא," עניתי מנסה להשמע כמה שפחות חשוד.

ראיתי שיסמין מהנהנת בהבנה, "את באה?" שאלה בעליזות. "ל-לאן?" גמגמתי, ויסמין הביטה בי בהפתעה.

 "החוצה כמובן, כמו תמיד" קרצה.

בחוסר רצון הכנסתי את האישור לתיק(שלא הספקתי לשנות) ונעלתי את הלוקר,

מחייכת חיוך מזוייף אל יסמין וממהרת להצטרף אליה.

כמו בכל יום רגיל, (רק שהפעם לא הרגשתי כלל וכלל שהיה זה יום רגיל) הקפנו את ביה"ס.

יסמין דיברה, ואני הקשבתי. היא צחקה, ואני מהרתי לצחוק,בחוסר ברירה, יחד איתה.

 שוב נשאו אותנו רגלינו למקומות מוזרים ביותר, כמו לדוגמא - 'המחששה'. עברתי בביטחון גמור, מנסה להתעלם מהבוגרים הערסים שעישנו להנאתם. פתאום הבחנתי בנער מוכר שיושב שם, ליבי הלם בפראות כשנזכרתי שאכן ראיתי אותו כבר. זה הוא! אותו נער מקועקע שחור שיער, הרי ראיתי אותו אתמול, עם החבורה החשודה.

 יסמין כנראה שמה לב שעצרתי לבהות בהם וצבטה אותי קלות כדי שנמשיך. "מה קורה לך?" שאלה בחשדנות כשהתרחקנו משם, "את מתנהגת מוזר היום סיוון, מאוד מוזר." קבעה והביטה ישר בעיני.

השפלתי את מבטי, רק זה חסר לי. שהיא 'תקרא' כביכול את מה שעובר לי בראש.

מלמלתי משהו על כאב בטן ופניתי לשירותים, בתקווה לגמור לשנות את האישור לפני שתגמר ההפסקה הגדולה.

בדרך השתדלתי לא להביט אחורה, לא לראות אותה, שלא תבין לפתע שמשהו באמת עובר עלי, עשיו היא רק מהססת. הגברתי את קצב צעידתי.

לבסוף נכנסתי לאחד התאים היותר נקיים, נעלתי את הדלת והעמדתי את התיק על הרצפה.

הוצאתי את העט המחיק והאישור, נשענתי על הקיר ומחקתי.משנה את תאריך היום, ושעות הביקור בהתאם.

לבסוף החזרתי את האישור בשובע רצון, הורדתי את המים ויצאתי מהתא.

"סיוונוש!" שמעתי קול מוכר, ולא אהוד עבורי, מאחורי. הסתובבתי בגלגול עינים ועטיתי ארשה שמחה על פני.

"היי מעיינוש" אמרתי, מחקה את קולה המעצבן להחריד של מעיין. "איפה היית, את מבריזה?!" שאלה מעיין,

נדחפתי רצון עז לסטור על פניה, אבל הצלצול הגואל הציל אותה.

היא יצאה מהשירותים, מתעלמת ממני כאילו הייתי אוויר, כאילו לא שאלה אותי משהו חשוב קודם לכן. לא שאני מתלוננת. חיכיתי מעט שתעבור, ויצאתי, ממהרת לכיתה פן אאחר.

למזלי הרב הספקתי להתיישב במקומי הקבוע ליד יסמין לפני שהמורה למתמטיקה נכנסה.

'גדול' סיננתי בציניות, רק זה חסר לי עכשיו - שיעור מתמטיקה. למה באתי בכלל?!

למזלי, המורה כלל לא העניינה ב'הברזה' שלי כביכול משני השיעורים הקודמים, וטוב שכך.

לא היה לי כוח להתקומם, למרות שהיה לי אישור - מזוייף.

היא ניגשה לענייני השיעור, אשר שעממו אותי כהוגן.

הנחתי את ראשי על זרועותי המשולבות על השולחן, והתאמצתי להקשיב, ללא הועיל.

ראשי כמו היה במקום אחר,

דאגתי. מה אם אמא? איפה היא? הייה צפוי שאבא יקום ופשוט ילך לו לסבתא גילה, אם כל הריב עליה. לא כך?

יסמין לעומתי, הייתה מרוכזת בשיעור יותר מתמיד. ונאלצתי להתנער מפני שכל המבטים היו מופנים לשולחן שלנו.

דווקא נראה היה לי שיסמין נהינתה מתשומת הלב הרבה אלי, בוודאי גם מפני שזה אילץ אותי להשאר עירנית בשיעור, לא יכולתי להתרכז.

איפה אמא שלי, האם היא בסדר? מחשבותי נדדו לאי שם.

קוראים יקרים,

אני כ"כ מצטערת על העיכוב הגדול בפרק.

מקווה שאהבתם, ואני יודעת שאין לי אף פעם פניות מיותרות.

אז תודה לכם על כל התגובות, אתם ממש מחממים את הלב 3>

ושוב סליחה על העיכוב בפרק.

                                                 אוהבת (:

"סיוון, אמא ואבא רבו אתמול...זה היה רציני. נעמה לא הבינה, אבל הייתי על סף דמעות. זה כאילו עוד רגע הם עומדים להתגרש...עוד בבוקר הכל היה טוב.."

חטפתי שוק, כפי שאומרים. אמנם הם רבו יחסית הרבה החודש, אבל לפי פניה של אלה זה נראה כאילו באמת התקיים ריב רציני.

"על...על מה הם רבו?" שאלתי בשקט, מזועזעת.

"כלכלה בעיקר, אבא אומר שהוא עושה את כל העבודה בבית. הילדים מסתובבים חופשי..ו..אוי סיו, עדיף שלא תשמעי" הסבירה אלה בקול רועד.

נגעתי קלות בזרועה, "אלה.אני רוצה לדעת" אמרתי.

אלה ליטפה את לחיי ויצאה מהחדר. לא יכולתי לעמוד במתח כזה.

נאנחתי בקולניות, והחלטתי לצאת לקנות חלב סויה. אם אין סיכוי לדיאטה, אז הצמחונות מתחילה כעת.

הוצאתי מארון הבגדים חולצה סגולה ונאה למראה, הוספתי מכנס ג'ינס כהה והתלבשתי.

לאחר מכן יצאתי מהחדר, הבית היה שקט במיוחד. אלה הייתה בחדרה,

לא יכולתי להחליט אם היא בוכה או סתם מקשקשת בטלפון.

תחבתי לכיס הג'ינס 2 מטבעות של 10 שקלים, ולאחר שיצאתי מהבית תחבתי את המפתח לכיס השני.

בעודי מהלכת אל הכיכר השכונתית, הכתבתי בראשי את סדר היום.

נכנסתי ל'מיני-מרקט' והחלתי תרה אחר משקה סויה, 'נפלא,' חשבתי בציניות, סוקרת את המדפים.

לבסוף הנחתי את כף ידי על בקבוק קטן ובדקתי שלא כהרגלי את הקלוריות, הטבלה השביעה את רצוני.

כיוון שהיה זה יום שלישי, והשעה הייתה תשע בבוקר, התור היה קצר מהרגיל.

שילמתי בקופה ויצאתי מהורהרת, מעניין מה הייתה אמא אומרת על ההחלטות המשונות שלי..

כאשר חזרתי לביתי הוא נשאר שקט כמו קודם, הכנסתי את הבקבוקון למקרר ועליתי למעלה. הדממה הרגיזה אותי.

התלבטתי אם להכנס לחדרה של אלה ולברר על המריבה של אתמול, או לצאת עם טריפ לטיול ספורטיבי.

השעון בקושי נע, צקצקתי בלשוני בעצבנות.

"אלה!" קראתי, דופקת על דלת חדרה.הרעש שעלה משם היה בלתי נסבל.

כעת רציתי את הדממה חזרה. "אלה!!" חזרתי שנית, "תפתחי את הדלת! זה חשוב!".

המוזיקה פסקה, ואלה יצאה מן החדר בשיער מבולגן הסתור על פניה. "כן?" שאלה בחשדנות אשר הפתיעה אותי.

"אני רוצה שתסבירי לי מה באמת קרה אתמול." עניתי, אלה הביטה לצדדים ואיפשרה לי להכנס.

 'משונה,' חשבתי 'מה פתאום היא מביטה לצדדים?!' משכתי בכתפי ונכנסתי.

התיישבתי על מיטתה בנוחות ואלה התיישבה לצדי,

"את רוצה שאני אספר לך מה הלך שם אתמול?את בטוחה שאת רוצה לשמוע?" שאלה, והביטה בעיני.

הנהנתי, ממתינה למוצא פיה. "אבא היה בבית, השעה הייתה 7 בערב והוא ישב וקרא מכתבים מהעירייה, 'שוב פעם החובות האלה!', זה מה שהוא אמר. אמא גיכחה בשקט, אבל אני שמעתי. 'מאיר,' היא אמרה לו, 'בקצב הזה הם רק ילכו ויגדלו!'. הוא הסתכל עליה במבט מוזר, כנראה משהו ביניהם.ככה חשבתי"

היא עצרה והביטה בי ארוכות, כמו נותנת לי לעכל מה שאמרה. הנדתי בראשי בכדי שתמשיך.

"אבא השתתק ושקע במכתבים, 'הטלפון פועל שעות!' סינן תוך כדי קריאה, ואמא פזלה לעברו בבוז. 'אתה רומז משהו?!' היא ניגבה את ידיה והפנתה את פניה אליו. אבא השתתק שוב, ואמא צקצקה בלשונה בחוסר סבלנות. אבא שלח מבט חטוף לעברה, 'כן. השיחות הבלתי פוסקות לחו"ל, הילדות על הקו כל היום. אני אומר שצריך לנתק את הקו השני שלנו! זה כבר מעל להישג ידינו!' הוא אמר. 'הו, שלא נזכיר את השיחות הבלתי פוסקות שלך עם החברים מהבר!' אמרה אמא בכעס. הבטן שלי התהפכה סיוון, שנאתי שאני לוקחת חלק בריבים שלהם!" הסבירה אלה, לא ידעתי מה לומר והיא המשיכה לספר.

"הם המשיכו להתמקח על החובות האלה, ואיכשהוא הם הגיעו לסבתא גילה. 'אתה והסבתא האנוכית שלך! כמה פעמים הייתי זקוקה לעזרה שלה והיא עם האגואיזם שלה! ועכשיו היא מבקשת שנהייה לצידה! חה! בדיחה טובה!' אמא אמרה, אבא הרגיש אי נוחות וכעס באותו הרגע. הוא השתתק ושוב חזר לניירות עד שאמא העיפה אותם לכל הרוחות. 'אלוהים ישמור! אתה אפילו לא-טורח-להקשיב! כמו מה אני נראית לך?!' היא אמרה. יצאתי בשקט מהסלון ועליתי למעלה, ההורים רק התחממו.לי אישית נמאס היה לשמוע את זה, שמעתי את אבא במקוטע- 'ממש נפלא! הילדים מסתובבים חופשי, אין השגחה על הכלב, שלא נדבר על נעמה! והחובות האלה. עכשיו את מדברת איתי על גילה?!' נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת, שמתי אוזניות ולא שמעתי כלום חוץ מצעקות עמומות.

עם כל צעקה הגברתי את הווליום"

הבטן שלי התהפכה, גם אני הגעתי לריב הזה, 'הילדים מסתובבים חופשי...' נכון, לא הייתי אתמול בבית. אני אשמה?

"אחר כך ראיתי את אמא מהחלון, היא יצאה בזעם מהבית עם תיק נאייקי כחול וגדול, אבא יצא אחריה בכעס וגם יאוש, הייתי אומרת.הייתי פותחת את החלון, את ממש לא רציתי לשמוע אותם.." אלה סיימה לספר.

"נו סיוון, עכשיו את מרגישה יותר טוב?"שאלה.

הרגשתי נבוכה, מבולבלת ועצבנית. איך אני יכולה להרגיש טוב בכלל?!