הספדים

פתאום תקף אותי כאב חזק וחד שאין לנשום תחתיו. הרמתי את הראש. חשוך אבל ראיתי פרצופים. חבר אחד דיבר. ראיתי בדל סיגריה מרטט בין זוויות פיו. תמיד היה קיצוני זה – אמר שאי אפשר יותר עם כל המצלמות, שצריך לחתוך, שצריך לשים סוף. אמר שזה מזהם אותנו, את הנשמה שלנו, הקול המוסרי הפרטי. הוא אסף את הבדל מפיו וכיבה במאפרה שצורתה, איך קוראים לזה – משושה. אמרתי לו משהו גם. אמר לי שהן מזהמות את התרבות, את המרחב האומנותי, את מקומות הבילוי. הרגשתי מין נמלולים בידיים וחיככתי אותן על הסוודר. אני עצמי קיצוני פחות. מבין את ההגיון – באמת שלא כדאי להתערבב עם מצלמות – אבל נוטה תמיד לרחמים. אתה יודע, הוא אמר, יש רק דבר אחד שאפשר לעשות. הפרדה? אמרתי. איפה, אמר. כבר שנים שמנסים להפריד. העיניים שלי התרגלו אל החושך. צריך לשרוף אותן, אמר. וזה מתחיל כאן. מפינת החדר קלטתי מצלמה מכוונת עלי עדשה רחבה. חייכתי בחזרה. היא היתה מאוד מצודדת, יפה. ידעתי שמתחילה עכשיו תקופה מסוכנת בחיים.

2.

פקחתי עיניים וניעורתי שטוף זיעה מחלום ביעותים בו את וחברי הקרוב ביותר, ואת עירומה, מתלבשת בהדרגה, נועצת בי מבט כאילו מתעוררת מחלום ביעותים בו את וחברי הקרוב ביותר. חשבתי אז, כשגופי שרוי בשלולית זיעה, אכתוב לך את זה, את, שעוד לא כתבתי לך דבר מעולם ועד לעצם הבוקר הזה כלל לא היית את אלא סתם את, את אחת, ואת שכתבתי לה לא היתה את אלא את, את אחרת, את שעכשיו היא כבר אולי לא את או יותר נכון סתם את, כי את הגעת, ובעצם גם לפניה היתה את אחת אחרת, ולפניה גם, כל כך הרבה את יש בעולם, את ואת ואת ועוד את ועוד את אחת ועוד אחת. חשבתי אז, כשגופי שרוי בשלולית זיעה, שאני אחד לכל אלה לא מספיק. אבל שינויים זה קשה.

3.

אתה אומר שתגיד לה כי אי אפשר ככה, ואתה אומר שלא תגיד לה, כי מה הטעם ככה. ואתה אומר שתגיד כי לא היית ברור, ואומר שלא תגיד כי אף פעם לא תהיה ברור, כי הפער הזה, המוחלט, בין איך שהמילים מתנגנות לך ככה יפה בראש ואיך שאתה ככה ממלמל אותן החוצה, ככה, מתנצל. ואז אתה אומר שתכתוב, כי ככה אין פער, ככה זה רק אתה והדף, ככה אתה בשליטה, והכי גרוע לא תשלח, כי זה ממילא כבר שם ככה, ואולי די בזה. לפחות תדע שאמרת, לעצמך, במילים הכי נכונות. ככה. ואז אתה כותב והפער הזה עדיין מגרד לך, כי הוא עדיין שם, גם ככה. כי הוא נשאר לעמוד באוויר כמו אד לח, כמו אדווה, גל הדף שמתרחב מסביב למילים שלך ומתרחק מהן כל הזמן, לכל העברים. ואתה מבין פתאום שלעולם לא תוציא מפיך מילה אחת שאתה מתכוון אליה, שלעולם לא תדבר איתה בכנות, לא רק איתה, בכלל, לעולם לעולם לעולם. ואז אתה אומר, שיהיה ככה.