לפעמים אני מקנאה בהם.
באלה שגרים בארצות אירופה וארה"ב ויש לוחמים גיבורים שמרצונם מתגייסים ועושים נחת ושלווה ומסירים כל דאגה מלבבות התושבים.
לפעמים אני מקנאה בהם.
באלה שבגיל 18 מתחילים ללמוד ולעבוד ולהתאהב.
לפעמים אני מקנאה בהם.
באלה שלא ראו ראשים מנופצים ועינים ריקות-מתות עוד לפני שמלאו להם 20 שנים.
לפעמים אני מקנאה בהם.
באלה שלא צריכים להיות נוכחים בישיבות הערכת מצב ולהיטען בדאגה.
לפעמים אני מקנאה בהם.
באלה שלא צריכים להרחיק בני משפחה אוהבים מאהוביהם חסרי החיים.
לפעמים אני מקנאה בהם.
באלה שלא חיים בדריכות מתמדת להקפצה.
לפעמים אני מקנאה בהם.
באלה שלא צריכים לעלות על מדים ולהזיע במדי דקרון אטומים.
לפעמים אני מקנאה בהם.
באלה שלא מכרו את בריאותם למדינה.
לפעמים אני מקנאה בהם.
באלה שישנים יותר מ5 שעות בלילה.
לפעמים אני מקנאה בהם.
אלה שאוכלים אוכל של בית כל יום.
לפעמים אני מקנאה בהם.
אלה שיכולים להתאפר, וללכת עם שיער פזור.
לפעמים אני מקנאה בהם.
אלה שבבית כל שבת וחג ויום הולדת.
לפעמים אני מקנאה בהם.
אלה שיש להם מדינה ששלהם תמיד, ללא מאבק או מלחמה.
ואז אני נזכרת.
אני נזכרת כמה מדינתנו יפה.
ואז אני נזכרת.
שאנחנו מוקפים שונאים.
ואז אני נזכרת.
בכל גיבורי מלחמותינו שנתנו נשמתם למען חירותינו.
ואז אני נזכרת.
שזוהי מדינת היהודים.
ואז אני נזכרת.
שזו זכות.
ואז אני נזכרת.
כמה למדתי והתפתחתי.
ואז אני נזכרת.
בכל האנשים שהכרתי ושהפכו להיות חברי נפש שלי.
ואז אני נזכרת.
בחוויה המדהימה הזו.
ואז אני נזכרת.
כמה קיבלתי מהמדינה.
ואז אני נזכרת.
כמה נלקח מאיתנו.
ואז אני נזכרת.
במורשת שלי.
ואז אני נזכרת.
בערכים שספגתי.
ואז אני נזכרת.
שהתגייסתי מרצון.
ואז אני נזכרת.
שהתגייסתי מאהבה.
ואז אני נזכרת.
שטיפלתי באותם אנשים בתחושת אחווה.
ואז אני נזכרת.
שאם לא אנחנו אז מי.
ואז אני נזכרת
שמדינת ישראל היא מדינת היהודים. ושאוי לאדם שיעז לנסות לקחת אותה מאיתנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת