"הרוח והחושך והמים..."

זהו עידכון קטן ביותר וחסר חשיבות.

למעשה, תפקידו הוא להודיע שאני נעלמת לשלושה שבועות, ושרציתי לכתוב כאן סיפור קצר בשם "דודה נוסטלגיה", אבל אין לי זמן.

כמו כן, רציתי לומר משהו לנעמי- לא אכפת לי שאת מסתכלת כאן אבל בבקשה אל תגיבי ואל תגידי כלום לאבאמא, הם לא צריכים לדעת מה אני כותבת כאן. תודה.

אם שמתם לב ואם לא, יש לי עיצוב חדש. המון המון תודה לגרפיטי שעשו אותו.

חוץ מזה עוד מעט יש לי יומולדת 13, והנה ההקדמה לסיפור:

"רוני היקרה,

לכבוד יום הולדתך ה13, אנו מתכבדים להזמינך לטיסה מיוחדת אל הדודה נוסטלגיה. הכרטיס מצורף למכתב. הטיסה יוצאת שבוע לאחר קבלת המכתב, בשעה 13:13 בדיוק.

מצפים לראותך,

אגודת הילדות המאוחרת.

נ"ב: ההתייצבות חובה. אין להביא בני משפחה לטיסה."

את המכתב הזה קיבלתי לפני שבוע, במעטפה כחולה עם פרחים. מצורף היה לה כרטיס טיסה צהוב עם ציורים.

עכשיו אני לפני הנסיעה לשם, חוויות עוד שלושה שבועות.

הקדמה או: לא קשור.

-זכינו מקו ראשון יוםהישרדות!! =]-

-עוד מעט בר מצווה! =]-

-החלק הראשון לא משהו, תגובות בונות?-

אני פותחת בלוק ציור חדש,

ומביטה בדפים.

דפים יפים, דפים גדולים.

ואני רוצה לבחור את הדף הכי:

הכי חלק, הכי לבן, הכי נקי. ללא רבב.

אין דף כזה.

בסוף אני מתפשרת על כמעט

ורק אז נזכרת

שאני לא מציירת מספיק טוב

בשביל דף יפה כזה.

אני לא יכולה להרוס אותו ככה.

נושמת נשימה עמוקה...

ומנחיתה את העיפרון על הנייר.

***

מנסים להתחכם

במילים גדולות

מילים גבוהות

הן כמו מסך גדול

מראה רק זוג עיניים.

רוצים להתחמק

במילים קטנות

מילים קלות

כמו נקודות מטשטשות

שם אין מקום לשניים.

***

הם, אתם, אנחנו

מאחורי המסכות

האם קללה? האם ברכה?

מה? גם לי יש מסכה?

אני לא רוצה להפוך למסכה

רוצה לקרוע אותה מעליי.

לכתוב ולדבר ולעשות

את האמיתי והנכון.

האם יש לי אומץ...

אני רוצה להיות אני.

כי הכל זורם,

ואין חדש תחת השמש.

כמה דברים כ"כ משמחים שאני חייבת לכתוב. הם לא קשורים לכלום אז נכון להרגע אי אפשר להגיב לפוסט הזה. תוכלו לשמוח בשמחתי כשיגיע (בקרוב) פוסט נורמלי.

אז ככה:

-היה מחנה קיץ הכי כיף בעולם-

-זכינו מקום ראשון יום הישרדות!!!-

-הולכים לפגוש את אנה ותמר מאנה ותמר ויהיה ממש כיף!-

-אח"כ טסים לחו"ל!!-

פוסט מעניין יותר יגיע מחר, בשעה טובה.

עייפתי כבר מהכובד של האנשים,

הבונים סביבם משקולות ללא הרף.

אני רוצה להיות חפשייה,

קלילה כמו הרוח,

לפרוש כנפיים ולעוף

אולי אל ארץ לעולם לא.