"הרוח והחושך והמים..."

זהו סיפור קצר שכתבתי.

זו ההתחלה שלו.

פעם אחת, לפני זמן רב הוא קם והיה בפנים. לא היה כלום בחוץ או לפני. היה רק זה. הוא היה בטוח בכך, היות ומעולם לא ידע אחרת; אבל לא היה זה פלא. הוא לא ידע הרבה דברים. הוא לא ידע, למשל, למה הוא בכלל עושה את זה, משקיע מאמצים אין סופיים כדי לגמור ולעבור בהצלחה עוד שלב, ועוד שלב, ועוד אחד. הוא כבר מזמן הפסיק לספור. אבל- וזאת הוא ידע מאז ומעולם- ברגע שיסיים את כל השלבים יחכה לא משהו נפלא. משהו עצום ונהדר, ובזכותו הוא יהיה מאושר.

אותה כמיהה בלתי נשלטת גרמה לו לעבוד בפרך בשביל לעבור שלבים, שלבים קשים, שלבים קלים, קצרים וארוכים. הוא היה עושה הכל בשביל השמחה העילאית שחש כאשר סיים שלב בהצלחה. אז הוא המשיך.

הוא לא ידע גם מה פירושן של המילים "המשחק נגמר", או להסביר את הפחד, את החרדה הנוראה שעוררו בו. הוא רק ידע שכאשר יושמעו המילים הללו הוא יפסיק לעבור שלבים, ועם זאת לא יזכה באותו דבר נעלם, שבו חשק יותר מכל. הוא יהיה אבוד. ברגע שיאבדו לא החיים- בזה היה משוכנע- אזי יישמעו אותן מילים איומות. אמנם הוא כבר איבד חיים לא פעם ולא פעמיים, אבל תמיד היו לו מספיק. אותה יראה בלתי מוסברת מפני אותן מילים, היא-היא שגרמה לו להילחם על חייו מפני מפלצות ושדים שרצו לתקוף אותו.

אך לא היו רק יצורים שרצו לגזול ממנו את חייו. לא מעטים מהם היו גם טובים, כאלה שעזרו לו להתקדם. בסתר לבו קרא להם "הידידים", אף שלא ידע מנין הגיעה המילה לראשו ומה פירושה.

הוא אהב את הידידים. הוא יכול היה לדבר איתם, לאכול איתם בצוותא, ופשוט להיות איתם וליהנות מחברתם. אך לא לאורך זמן. במהרה הוא היה צריך להמשיך, הלאה לעבר השלב הבא. והם אף פעם לא היו יכולים להמשיך איתו, והוא מעולם לא הבין למה, האם הם לא רוצים לגמור את כל השלבים? וכל פעם התאכזב מחדש.

לפעמים היה מחליט להישאר עם הידידים. הוא היה נשאר איתם קצת, קצת יותר, הרבה זמן, אבל תמיד היא הייתה מנצחת, הרצון, התשוקה החזקה מכל, להמשיך הלאה. אז הוא היה נפרד, לעיתים כמעט בדמעות, אורז את חפציו וקצת אוכל והיה ממשיך לעבר השלב הבא, שיביא עימו ידידים חדשים.

בדרכו הוא תמיד אסף דברים, כל פעם מה שהשלב היה מבקש. בין אם אלה פיטריות, יהלומים, עכברים... לאט לאט הוא פיתח שיטות לאסוף אותם, וכך לעבור את השלב בהצלחה. וככל שאסף דברים רבים יותר, כך גם הסיפוק שחש בסוף השלב היה גדול יותר.

פעם, העולם היה מושלם, או לפחות כמעט. הכל השתלב בחינניות שכזו, הצמחים והחיות, מה שבאדמה וגרמי השמים. אבל העולם לא ידע אודות עצמו. היה נמר, אלון וענן. אבל מהם בעצם נמר, אלון וענן? למילים אלו לא היתה אז שום משמעות. היתה הוויה, אך חסרת שם.

או אז הגיע האדם, עם המוח וה"נפש" וכל הדברים הלא ברורים האחרים. האדם התחיל לתת לדברים שמות. עכשיו נמר הוא נמר. עכשיו יש משמעות, או לכל הפחות מי שידע אותה. עכשיו יש מי שידע את הדברים, כי בנפשו הוא.

כן, כעת העולם יודע אודות עצמו; אך הוא אינו "מושלם" יותר.

תמיד כשאני הולכת לי סתם בטבע, באיזה שדה או חורשה (כי יער אמיתי אין אצלנו) הכל נראה כל כך זורם.

היי.

אני רוני. זה הבלוג שלי, כנראה.

בבלוג הזה אני אכתוב הרהורים, יצירות ולמעשה את מה שאני חושבת על היקום הקטן-גדול שלנו, ואולי גם על יקומים קצת אחרים.

אני ממש לא מתכוונת לכתוב על מה שעבר עלי היום או משהו בסגנון, ואני גם לא מהאנשים המשכילים-יותר-מדי שכותבים על דברים נשגבים מבינתי.

אני סתם אחת האדם.

עוד מעט יהיה עדכון ראשון, ואני אשמח לתגובות (בונות!). אם אתם לא מבינים (ואני ממש לא מזלזלת באינטיליגנציה שלכם) כדאי שתשאלו. תגובות כמו "מקסים! אממ... מה זה היה בכלל??" לא עזרו מעולם לאיש.

ביי לבינתיים,

רוני =]