מרגיש כמו חזרה לאותה הנקודה בדיוק, אותה הנקודה שבה הייתי לפני שנתיים וחצי, אולי אפילו במקום גרוע יותר, לפחות מבחינת מערכות יחסים.

הייתי אומרת שהמון זמן לא חוויתי כאב מהסוג הזה, כאב שצורב לי מהלב ועד קצה הבטן, אבל אני בספק אם הכאב הזה יכול להשתוות לכאב שהרגשתי אז, שנתיים וחצי אחורה, בסיומה של מערכת יחסים די ארוכה.

הכי קל לתאר את זה במושג הרדוד – לב שבור.

אבל אם אז נשבר לי הלב לחתיכות, הפעם הוא פשוט התנפץ לרסיסים שלא ניתן לאסוף.

הרגע הזה שבו ההר געש שצמח לי בבטן לאורך חודשים רבים מחליט לפלוט מתוכו את הלבה הבוערת. רגע של ייאוש, מיצוי ובעיקר חוסר שליטה שגורם לתסכול....

כבר מספר שבועות שאני מעלה בזיכרוני תמונות, משתדלת לשחזר את הרגעים היפים, מקומות, מילים חמות, השקעה וגם הרבה נתינה. רק שהפעם זה פשוט לא עובד לי.

מרגישה שהמאזניים הפנימיים לא רק שלא מאוזנים מבחינת טוב ורע, אלא שהרע כבר מזמן השתלט על הטוב.

רק אני והמלך שלי שם למעלה יודעים כמה ניסיתי להיאחז בטוב הזה. גירשתי שד אחר שד, את כל השדים הרעים. אבל הפעם הם חזרו עם תגבורת...

ואני כבר מרגישה כל כך חלשה כדי להילחם.  

השדים הרעים משתלטים לי על הכל, על הראש, הבטן, ובעיקר על הלב. מזכירים לי את כל אותן ההזדמנויות, הוויתורים, הנתינה ללא גבולות, ההשקעה כמו שמעולם לא השקעתי ובעיקר, האהבה.

לא אהבה עיוורת שמאבדת מטעמה, אבל כן אהבה מאוד גדולה.

הפעם הימרתי על כל הקופה. נזכרת איך ממש בהתחלה לא רציתי את המערכת יחסים הזו כי הייתי פחדנית בתחפושת של טיזרית קשה להשגה.

רציתי רק לבלות וליהנות עד שיגיע האחד שיפיל לי את הלב בלי שאצטרך לבחור.

אבל בגלל כל כך הרבה סיבות שאולי בהזדמנות אחרת אעלה על הכתב, החלטתי שאני נותנת למערכת יחסים הזאת צ'אנס,

כנגד כל הסיכויים אמרתי לעצמי שאם החלטת שכן, אז בלי אולי וכמעט, או הכל – או כלום.

הרגשתי שהוא הבחור הנכון לעבור איתו את השינוי הגדול שרציתי לעשות בחיי. לא שוב אותה הגישה של קשרים קודמים ואולי ילדותיים שהיו לי.

גישה של אני מי שאני, טובה כמו שאני ולכן לא צריכה לעשות שום שינוי – אם זה לא מסתדר אז כנראה שזה לא זה.

בחרתי ליישם בקשר הזה את כל מה שלמדתי עד היום. זה התחיל בללמוד לתת הזדמנות, להמר כנגד כל הסיכויים, כי מי יודע מה יהיה.

המשיך בזה שפתחתי את הלב למרות כל הקושי, תמכתי פעם אחר פעם גם אם לי עצמי היה רגע קשה, הענקתי הכל מכל הלב.

תמיד הייתה לי את התכונה של הנתינה, גדלתי על קו מנחה שנתינה מביאה אהבה, נתינה בגדר הסביר כן? לי קצת קשה למצוא את הגבולות, אני אוהבת לתת.

והשינוי שהכי רציתי שיקרה ועליו אני גאה בעצמי – למדתי לוותר, לרוב. לשתוק כשצריך, לבלוע עד כמה שאפשר את האגו הענק והמגעיל שלי.

לפעמים אני כל כך מצטערת שלא הייתה לנו היכרות מוקדמת בחיים האמיתיים, כי אז הוא היה מזהה את אינספור הפעמים ששתקתי, וויתרתי, העברתי.

הוא היה יודע שהוא כבר קיבל אותי מתוקנת. הייתי הכי אני שאפשר בגרסה משופרת יותר.

אין מה שממלא אותי סיפוק יותר מלתת ולפנק. רק שאם במערכות יחסים קודמות בחרתי לחשוף רק רבע מהקלפים, בטענה שכך אשאר מוגנת, הפעם חשפתי כמעט את הכל. השארתי רבע מהם לעצמי, וגם זה בעיקר כי לפעמים צריך לרענן את המוכר והידוע עם קצת חידוש.

ישמע דביק וקלישאתי משהו אבל אני מרגישה שאני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי אף אחד אחר, זו אהבה מסוג אחר לגמרי.

לא רק האהבה הרומנטית שבין בני זוג, אלא גם אהבה חזקה כזאת כמו שיש בין חברים טובים.

אולי זו הסיבה שבגללה רציתי, השקעתי ונתתי פי כמה יותר. אולי זה שהמערכת יחסים הזו המשיכה למרות שבתחילתה שנינו לא נתנו לה הרבה סיכויים גרם לי להאמין שאנחנו בדרך הנכונה ושסוף כל סוף השינוי שחל בי נותן את אותותיו.

ואולי בכלל אהבה אמיתית היא זו שמשנה את האדם?

כמה כאב גורמת ההבנה שכנראה בכל זאת הייתי עיוורת, אני שתמיד זקפתי לזכותי את זה שלמרות שאני אדם מלא רגש, שנפגע בקלות, בכל זאת ברגעי אמת הקשבתי להיגיון.

כמה כואב לגלות שלמרות שהייתי עם יד על הדופק, בכל זאת שקעתי בסוג של עיוורון.

כמה כואב שכל אותן האכזבות שהדחקתי במהלך הקשר צפות למרות כל הניסיונות שעשיתי להעלים אותן כליל.

ואיך הן הופכות לאכזבה אחת גדולה וכואבת, משתקת.

ואיך כל כך קשה לי להשלים עם מה שמרגיש כמו תחילתו של הסוף.

נ.ב

שנתיים וחצי שלא כתבתי כאן, מדהימה אותי התחושה הזו של חזרה אחורה בזמן.

איך כשזה מרגיש נכון לחזור לכתוב, המילים נשפכות בקלות אל הדף, וההקלה.... ההקלה הזאת של אחרי פריקת עול רגשי כבד כל כך.