הרגע הזה שבו את כ"כ כואבת על מה שקרה, גם אם בתוכך את יודעת ומאמינה שמה שצריך לקרות, קורה. דברים רעים קורים כדי שנלמד להעריך את הטוב.

תמיד האמנתי וגם ברגעים האלה שהלב שלי מדמם והכל נראה שחור, אני עדיין מאמינה שהכל קורה לטובה. שהחיים הם שיעור אחד גדול, שיעור שמלמד אותנו איך לא לפספס אותם...

כנראה שלפעמים אנחנו צריכים ליפול לתהומות כדי לבנות את עצמנו, כדי שבבוא העת כשנהיה שוב למעלה, לא נשכח להעריך בכל רגע את הטוב.

מאמינה. ולמרות זאת, ברגעים כאלה אני תוהה למה השיעור צריך להיות כל כך קשה, למה אם אני אוחזת בתובנה הזו כבר לא מעט שנים ובאמת שתמיד משתדלת להעריך, בכל זאת אני עוברת שיעורים כל כך קשים.

גדלתי בבית דתי, לא דתי אדוק. כזה ששם דגש על האמונה. תמיד לימדו אותי שכל מה שאנחנו עושים בחיים מתבסס על אמונה. אנשים מכל הדתות ומכל העולם חיים רק בזכות האמונה.

אדם לא היה הולך לישון בלילה אם לא היה מאמין שיקום בבוקר, אמונה בסיסית. ואדם לא היה הולך ללמוד 7 שנים רפואה אם לא היה מאמין שלבסוף יהיה רופא.

אני לא הייתי ממשיכה את מערכת היחסים הזו מלכתחילה אם לא הייתי מאמינה שיש לנו סיכוי.

גם היום כשחרטה קלה מחלחלת פנימה, אני מזכירה לעצמי איך בכל רגע שהכרחתי את עצמי לבחון את המציאות גם ברגעים טובים, אמרתי לעצמי שאני עם רגליים על הקרקע, עם יד על הדופק ובלב שלם בוחרת להמשיך.

כי אומנם יש בינינו פערי גיל, שהיו הכי פחות משמעותיים. יש בינינו פערי השכלה, שעם הזמן אני מאמינה שכבר לא יהיו. ויש בינינו את המכשול העיקרי, פערי דת ומגזר.

הייתי רוצה להאמין שכבר השארנו מאחור את הגזענות, שאין סיבה שדעות קדומות ימנעו מזוג שאוהב באמת להמשיך להיות יחד.

והכי הפליא אותי שההתנגדות העיקרית הגיעה דווקא מהצד "הנאור" יותר, ההורים שלו. שחינכו אותו, כך אני מאמינה, לאנטי גזענות ושוויון.

גם אמא שלי לא בדיוק התלהבה מהשילוב, וכמה כעסתי עליה כל התקופה הזו שהיא בכלל נותנת לזה משקל. איך גם כשאנחנו בוגרים מספיק כדי להבין שלפעמים כדאי לעצור ולהקשיב,להבין מה עומד מאחורי החשיבה של ההורים שלנו,

שבכל זאת קצת יותר מנוסים מאיתנו, אנחנו בוחרים לעצום עיניים. מסבירים להם שזה דור אחר, שהיום הכל פתוח יותר ומזכירים להם שהם אלו שלימדו אותנו להאמין, ואם מאמינים ורוצים, זה בסוף יקרה.

אני באמת האמנתי שנצליח למרות כל הקשיים, גיליתי שאהבה גורמת להכל להיראות אפשרי.

ודווקא מה שהכי הפחיד אותי זה הדת. תמיד אמרתי לעצמי שהפער גילאים לא מזיז לי בכלל, שההורים של שנינו ישלימו עם המצב כשיבינו את גודל האהבה שלנו אבל תמיד חששתי מפערי הדת שיש בינינו.

כשראיתי בו את האיש שאיתו אני רוצה לחיות כל חיי פתאום הדת היוותה מכשול.

גם עבור האהבה הכי גדולה אדם לא יכול לוותר על מה שגדל עליו. אני לא יכולה פתאום להפסיק לשמור שבת או לאכול כשר רק כדי להפוך את זה ליותר נוח.

רק כדי לא להשאיר אותו עם עצמו כל השבת... ואיכשהו זה הסתדר, ראינו בזה קצת ספייס לשנינו.

אבל כשחושבים על העתיד, איך אפשר לחנך ילדים בפיצול כזה?

אמא שלי מגיעה מבית דתי מסורתי, כך גם אבא שלי, רק שאבא שלי מגיל צעיר וויתר על הדת. אבל לפחות נשארה לו הזיקה. ובכל זאת, הנישואין של הוריי לא החזיקו מעמד יותר מארבע שנים.

זה בטח לא היה רק בגלל הדת, אבל אמא שלי הזכירה את זה לא פעם כמכשול בעייתי מאוד.

היא ניסתה להסביר לי שההתנגדות שלה לא נובעת מגזענות, לא בעיקר לפחות. אלא ממקום של רצון להגן, לא לתת לי לחזור על טעויות שהיא עשתה.

אז אולי הייתי עיוורת ואמרתי לה שהיא לא מבינה,

שהיא צריכה לסמוך עליי שאני לא מאותם אנשים שבוחרים לעצום עיניים מרצון. שאני יודעת שזה לא יהיה קל, שזה משהו שצריך לחשוב עליו טוב.

אבל לוותר מראש? לא. לא הייתי מוכנה לוותר מראש על הרגש העז שהציף אותי לאורך כך הרבה זמן, לא הייתי מוכנה לדמיין את החיים שלי בלי האדם שהשלים אותי מכל כך הרבה בחינות.

כמו שחוסר ההתאמה בינינו מבחינת המקום שממנו הגענו והמקום שבו אנחנו עומדים היום היה גדול, כך ההתאמה מבחינת התכונות שלנו, הכימיה, הרגש, הייתה גדולה.

הכי קלישאתי שיש, אבל באמת האמנתי, ממקום מפוקח, שהאהבה שלנו תנצח. ושנמצא את הדרך להתגבר על הקשיים, כי אהבה הדדית יכולה להתגבר על הכל.

ולמרות האמונה ידעתי שהסיכויים שזה לא יצליח הם גבוהים מאוד. כי עם כל האהבה העצומה, יש את הפחד המשתק וההורס הזה שזה לא יצליח.

כבת להורים גרושים, אני יכולה לומר שזה אחד הפחדים הגדולים שלי, אולי הפחד הכי גדול. מגיל קטן התפללתי שלא אצטרך לעמוד במצב כזה. אני יודעת שאעשה הכל כדי שזה לא יקרה.

והנה מגיע הרגע שבתת מודע שלך ידעת שיגיע בסבירות גבוהה, המפגש עם המציאות.

זה לא רק הפערים, זה הגילויים שמגלים עם הזמן, אמון שנשבר, כעס שמצטבר, ולמרות הרצון העז לתקן, שנינו לא הצלחנו.

כל מי שיסתכל מהצד יגיד שיש לנו סיכוי טוב, שאין סיבה שזה לא יצליח.

שנינו שאלנו את עצמנו, אם שנינו אוהבים באמת ושנינו רוצים שזה יצליח, למה זה לא קורה?

שיתפנו, כעסנו, בכינו, שתקנו, טסנו לחופשה רומנטית משגעת בחו"ל ובכל זאת, לא הפסקנו לכעוס, לא הצלחנו להבין ולהכיל כמו בעבר, לא מצאנו את הדרך להמשיך את הטוב.

לא כולם יסכימו איתי, אבל בתוכי אני מבינה שזה מה שאלוקים רוצה, או הגורל לאלה שלא מאמינים שקיים. הוא אולי רוצה למנוע מהפחד הגדול שלי להתממש, עדיף שזה יגמר עכשיו מאשר שתאלצי להתגרש אי פעם.

הוא צועק לי שאנחנו לא מתאימים, שזה לא הייעוד. שזה לא ילך כשכל העולם נגד.

אז אם אני מבינה ועמוק בפנים מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, למה אני מסרבת להשלים עם זה? למה אם תמיד ניסיתי להכין את עצמי נפשית לרגע שבו זה עלול להתפוצץ לנו בפנים, ברגע האמת אני פשוט מתפרקת?

הדמעות לא מפסיקות לזלוג, ואני פשוט לא מוכנה להשלים עם זה. הסתירה בתוכי כל כך עמוקה...

הפעם זה לא נראה לי כמו שיעור, אלא כמו עונש.

לא מפסיקה לשאול את אלוקים למה הוא נתן לי לאהוב כ"כ חזק, להיקשר, להילחם, להאמין רק בכדי שבסוף ככה זה יגמר.

אני מודה שהיו כמה פעמים בעבר שתפסתי רגליים קרות וניסיתי לברוח, הייתה פעם אחת שממש רציתי לגמור עם זה, לפני שהתקרבנו כ"כ. למה לא ניתן לי הכח לעצור את זה בזמן?

למה אם גם כשנשברתי ורציתי להרים ידיים הוא ביקש שניתן לנו עוד הזדמנות, דווקא הוא מרים ידיים בסוף? אני לא כועסת עליו, אבל קשה לראות את האדם שאתה אוהב הופך לאחר.

הוא ביקש הזדמנות אחרונה לפני שטסנו, לכפר על משהו שעשה שפגע בי, ביקש הזדמנות אמיתית, ואני החלטתי שאם כן אז כבר עד הסוף, הולכת על כל הקופה.

וחודש אחרי אותה בקשה, אחרי שנתתי הזדמנות, השארתי את הכאב והאגו בצד והחזרתי אותו לחיי, דווקא אז הוא בוחר ללכת.

לא רבנו לאחרונה ואפילו די עלינו שוב על מסלול שנראה טוב. ודווקא אז הוא בוחר לשתוק כמה ימים. פשוט לשתוק.

איך מתמודדים עם זה שהאדם שאת אוהבת מתהפך לגמרי? שפתאום את בצד שלא מוכן לוותר גם אם יודעת שאין על מה להילחם.

איך לעזאזל מתמודדים עם השתיקה הזו? עם הקרירות הזו מאדם שהיה הכי חם אליך בעולם?

איך מתמודדים עם חלום שמתפוצץ בפנים? איך נותנים לאהבה הגדולה שלך ללכת? איך לומדים לחיות בלעדיו?

אני פשוט לא מאמינה איך בכזאת קלות אפשר ליפול לתהום כ"כ עמוקה. אומרים שהבכי משחרר, אבל אני לא מפסיקה לבכות וכלום לא משתחרר.

לא מסוגלת לעבוד, לאכול או לישון.

אתמול השתחררתי מהעבודה, הלכתי לרופאה לבקש כדורי הרגעה וחופש מחלה, לא לפני שרוקנתי לה חצי מקופסת הממחטות.

 אני לא אדם שמסוגל לבכות מול אנשים, לא מסוג האנשים שבוכים הרבה בכלל. ופתאום כל הפרצים משתחררים.

תגידו לי, איך מתמודדים עם הגוש הענק הזה שיושב בין הבטן לגרון? עם החולשה הזו שבקושי מאפשרת לי לצאת מהמיטה. איך חוזרים להאמין? לראות את האור.

אני יודעת שבסוף זה יעבור. אבל איך עוברים את הימים האלה בלי לרצות למות? איך מתמודדים עם התסמינים הפיזיים והנפשיים? אפילו הכתיבה כבר לא עוזרת לשחרר.

בשם אותה אמונה, הערכה, הערצה ואהבה אל בורא עולם הייתי רוצה לבקש ממנו שיהפוך את הקשר הזה לאפשרי, שכל זה יתגלה כחלום בלהות, שכל הקשיים יעלמו או לפחות יינתנו לנו הכלים להפוך אותו לאפשרי. אבל זה כנראה לא יקרה.

אז אולי לפחות, קצת מזור לכאב. אני פונה אליו בדמעות ומבקשת שיתן לי את הכח לקום בבוקר, לא לאבד את מה שכבר יש לי ברגע של משבר. שיראה לי דרך להעלים את הכאב העצום, כי אני לא מצליחה להתמודד איתו, אפילו לישון אני כבר לא מצליחה.

בא לי לשאול את אותם אנשים שכבר חוו את זה, איך עוברים את הימים האלה? איך לעזאזל.