כועסת על עצמי.

בכל אותם רגעים שאני שוב ושוב נופלת למקום הנוראי הזה של רחמים עצמיים.

מזכירה לעצמי את האשה שאיבדה את בעלה וארבעת ילדיה בשריפה נוראית, ושנתיים אחרי התחתנה שוב - כי החיים חייבים להימשך.

ואת האם שהגרוש שלה לקח את כל עולמה ורצח את שני ילדיה - וגם היא בהחלטה אמיצה, בחרה בחיים - לחיות אותם באמת ולא רק לשרוד.

את האשה המבוגרת שצצה לרגע בחיי, וסיפרה לי על הבדידות הנוראית לאחר אובדן הבן היחיד ואז הבעל. ואיך שלמרות הכל היא מוצאת דרכים למלא את העולם שלה.

חושבת על כל ניצולי השואה שאיבדו הכל - והמשיכו הלאה.

חושבת על האשה שהייתה הכי יקרה לי בחיי, הסבתא שהייתה לי לאמא.

עשרים ניתוחים קשים היא עברה, הייתה בסכנת חיים לא פעם, ולא רק שהיא בחרה בחיים, היא בחרה להאמין שגם אם החיים מלאים ב"מכשולים"

הם עדיין המתנה הכי גדולה שקיבלנו, ואם בחרת להאמין שזה ככה, אז תחיה אותם, בלי להתלונן.

לא מצליחה להיזכר אפילו בפעם אחת ששמעתי אותה מתלוננת.

חושבת על כל אותם אנשים, שחוו טרגדיות שקשה לי להעלות אפילו בדמיון, שרק הנסיון להזדהות עם כאבם מביא אותי לחרדה.

ולא יכולה שלא לכעוס על עצמי. על כל רגעי הבכי, על הרגעים של הייאוש, של חוסר האמונה.

על זה שאני לא מספיק חזקה כדי לעצור עוד רגע כזה לפני שהוא מגיע ומפיל אותי לרצפה.

כועסת. כועסת כי אני יודעת בתוכי שהכל לטובה, ולא רק באמונה.

ברור לי שניצלתי, שהזמן שלי כבר לא הולך לאיבוד, שאני לא יכולה לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו, גם אם היא האדם הכי קרוב לי וכל מה שנשאר לי.

אני יכולה רק להמשיך לנסות, להילחם, להאמין, להיאחז במה שכן יש לי בכל הכח.

עשיתי את זה בעבר, ואני יכולה לעשות את זה שוב.

אלוקים לא נותן ניסיון למי שלא יכול לעמוד בו.

אז אני חייבת להאמין. שאני מספיק חזקה. כדי לקום שוב.

גם אם אני משננת לעצמי את זה בכל יום ויום ובכל זאת לעיתים קרובות נשברת,

אני חייבת להאמין, שיגיע היום שבו הכל יראה אחרת. 

חייבת להפסיק עם הרחמים העצמיים, ולא בעזרת מחשבות על טרגדיות של אחרים.

חייבת להפסיק כי בתוכי אני יודעת. יודעת שיש לי את כל הכלים להתרומם. יודעת שהזמן מרפא, גם אם לא משכיח.

יודעת שכל שריטה שיש לי עכשיו בלב, תתאחה ותישאר שם רק להזכיר, תהווה כלי לחיים טובים יותר בעתיד.

יודעת שיהיו לי עוד הרבה רגעים שכל מה שכתבתי עכשיו יראה לי כמו קלישאה גדולה.

אבל הרגעים האלה יגמרו מתישהו, או יתמעטו לפחות.

והמילים האלו נכתבו,  בשביל להזכיר לי בכל אותם רגעים, שעמוק בתוכי לא איבדתי את האמונה.

מאחלת לעצמי שאהיה מספיק חזקה לחזור לקרוא אותן ברגעים האלה, שניה לפני ולא שניה אחרי.

שאהיה מספיק חזקה להסתכל לתוך עצמי ולא על אחרים, שהחוויות הקשות שלהם כלל לא משתוות לשלי.

רוצה להוכיח לעצמי שאני יכולה, מהמקום שלי.

לבנות את עצמי שוב.