אחרי תקופה ארוכה בחושך שלא בדיוק הסתיימה, החלטתי שמגיע לי קצת אור.

החלטתי להחזיר לעצמי את החשק לחיות, במנות קטנות.

כרגע רגעי העצב והייאוש גוברים על השמחה והרצון להמשיך הלאה, אבל לפחות חזרה לי האמונה.

אמונה שזה לא תמיד יהיה כך ושההחלטה איך להרגיש ואיך ייראו חיי היא בעיקר בידיי (עם הרבה עזרה מאבא שבשמיים).

אם בתחילתה של התקופה לא הייתי מסוגלת אפילו לדמיין חיים אחרים, מלאי אור, אז עכשיו אני מאמינה ששילוב של זמן שמרפא ובחירות נכונות,

יכולים להביא לי קצת שלווה, אולי אפילו אושר. 

אז החלטתי לחתוך מכל מה שלא עושה לי טוב, בלי שום נסיון נוסף, ייסורי מצפון, רגשי אשם או חלילה תחושת פספוס.

איפשהו בדרך שמתי לב שאיבדתי את מה שהיה הכח שלי מאז שהתחילו מה שנקרא "הקשיים" בחיי.

הכח להיות אמיצה ולהחליט החלטות. 

כאדם רגיש עם נפש שנוטה להיפצע בקלות, עמלתי רבות כדי לבנות סביבי חומה.

חומה מאוזנת, כזאת שתרחיק ממני אנשים לא רצויים אבל שתהיה מספיק נמוכה בכדי שיוכלו לדלג מעליה כאלה שכן.

וכדי לבנות את החומה הזו הייתי צריכה להיות לא פעם מספיק אמיצה ולהחליט החלטות שאולי לאחרים הן קלות ולי היו קשות מאוד.

החלטות שפצעו לי את הנפש, שגרמו לקונפליקטים פנימיים שלא נגמרו.

ההחלטות האלו הן ש"הצילו" אותי מהרבה נפילות אפשריות. ולפעמים גם גרמו לי לטעות בגדול. אבל תמיד השאירו אותי מאוזנת.

עם האמונה שאני שולטת בחיי, וגם אם טעיתי קצת יותר מדי פעמים לדעתי עדיין יש לי את היכולת לזהות את הטעות וללמוד ממנה.

עד היום אני לא יודעת להצביע במדויק מה גרם לנפילה המהירה לתהום לפני קצת יותר מחצי שנה.

הפרידה הייתה לדעתי רק הקש ששבר את גב הגמל. גם אם חשבתי שהתמודדתי יפה ולא הדחקתי במשך השנים,

מסתבר שכן. ואז הכל צף. והפך אותי למרירה ודכאונית. עד כדי כך שאנשים קרובים אליי מספיק העזו לומר לי שזה כבר מוגזם.

שום דבר לא גרם לי לרצות לקום. למרות שידעתי שאאבד הרבה אנשים בדרך, כי אף אחד, אבל אף אחד, שלא יהיה לכם ספק,

לא אוהב להיות ליד אדם עצוב. גם אם בד"כ הוא אדם שמח, חברותי ומצחיק (כמו שאני חושבת שאני). 

אפילו לא האמונה שעצב מושך עוד עצב בחייך ושאם תחייך ותשמח אפילו "בכוח" השמחה תגיע אליך כמובן מאליו.

הבנתי שאדם שיש לו שמחת חיים יש לו הכל. ולא הפסקתי להתפלל שגם אני אזכה לה.

עד שהבנתי שרוב האנשים לא "זוכים" לשמחה הזו. הם עובדים קשה כדי להכניס אותה לחייהם, לא מפסיקים לתרגל.

לחפש את הטוב שבכל דבר בדיוק כמו שאנחנו מחפשים את כל השאר. זוגיות, עבודה מתגמלת וכו'.. 

הבנתי שאם אני לא אאמין בעצמי, אף אחד לא יאמין. ושאם איבדתי את שמחת החיים, את האמונה בעצמי וביכולות שלי ובעקבות כך גם את

היכולת לבחור ולהחליט, אין לי למה לחיות.

ובגלל שלמות זו לא אופציה מבחינתי, החלטתי להחליט.

להחליט החלטות, לא בחדות כמו בעבר. החלטה קטנה כל פעם. קשה ככל שתהיה.

אז ההחלטה הראשונה שעשיתי השבוע ומבחינתי הקשה ביותר כרגע היא לחתוך סופית ממי שהיה כל עולמי בשנתיים האחרונות.

החלטתי להשלים עם זה שזה לא זה וזהו. בלי לנסות לתקן מה שכבר מזמן התנפץ לרסיסים.

החלטתי שמספיק להתלבטויות ולחוסר ההחלטיות.

ומפה הבטחתי לעצמי להחליט עוד החלטות קטנות. 

אולי להחזיר לעצמי את הגזרה שאבדה, את החברים שנשרו בדרך כשהייתי עמוק בתוך "אהבה עיוורת". גם עבודה חדשה עולה על הפרק, 

ואולי בכלל אחצה את כל גבולות האומץ שלי ואברח לחו"ל עד תחילת שנת הלימודים.

בינתיים משתדלת לשמוח מזה שאחרי כ"כ הרבה זמן בחושך עשיתי צעד אחד בדרך אל האור.

עכשיו רק צריכה להמשיך ככה. לאט לאט...