תדחיקי, תדחיקי, תדחיקי!!

תברחי, תברחי, תברחי!!

כלום לא עצוב, הכל כרגיל!!

אני לא אתחיל ב"מכירים את זה" כי יכול להיות שזו רק אני. אני שנמאס לי לכאוב, שלא מוכנה לתת לעצב לחלחל פנימה, או שאולי לא מוכנה זו לא ההגדרה הנכונה, אני מפחדת, מפחדת מכאב. אני מעדיפה לברוח, להתעלם. אני מכירה את עצמי, ויודעת שיש לי נטייה לאבד את עצמי במהירות בתוך כאב עמוק. אז אולי עדיף לברוח מאשר להתמודד.

"מה את עושה פה?!" שואלים אותי בעבודה, כשאני מגיעה יום אחרי שסבא שלי ז"ל נפטר. "לא קשה לך?". והתשובה המתבקשת הייתה, אני פה בגלל שקשה לי, אז אני בורחת, לפה.

 "אבל אמא שלך יושבת שבעה, לא?" במילים אחרות, את בת יחידה לאמך, היא יושבת על הרצפה ואת בעבודה, נחמד.

"לא אמרת שהסבים שלך גידלו אותך? זה אותו סבא שגידל אותך?" ואני עונה ב"כן" חלוש. האדם שהיה קרוב אליי יותר מאמא ואבא יחד, מת. הוא מת. ואני בעבודה, כרגיל. אפילו אף אחד לא שם לב שאני עצובה. רק החוסר ריכוז גרם לי לגלות בסופו של דבר שאני לא פה, כי האדם הכי חשוב לי אחרי סבתא, נפטר, ורק יומיים אחרי נזכרתי לקחת חופש.

כששיתפתי את אחד מקרוביי בתחושה שלי, שיכול להיות שלא עיכלתי, כי אני לא מרגישה כלום. לא טוב ולא רע, כלום!! "הרגשתי" שהנשמה שלי חלולה, אין רגש, אפילו הכי קטן. אני בקלות יכולה להשוות את זה ליד רדומה, משותקת. ככה היה הלב שלי באותו זמן.

"זה מוזר" אני אומרת לו. והוא עונה לי בטון השליו וכל יודע שלו, שזה לא מוזר. "את במצב של קהות חושים" הוא מנתח. "אל תרגישי רע בגלל זה" ואני צוחקת במחשבה שהוא לא מבין, אין לי מה להרגיש רע!! אני לא מרגישה כלום לגבי שום דבר. ואז הוא אומר משפט שכן נשמע לי הגיוני "דווקא המצב הזה מראה על הכאב הכי גדול, כשהכאב כ"כ גדול, קשה לעכל, אז נכנסים למצב של אפאתיות, עד שהאסימון נופל". וזה מה שבאמת קרה במשך השבוע, ועדיין קורה. האסימון נופל לאיטו, יש רגעים של בכי, ורגעים של השלמה, אבל הכי, יש רגעים של קהות חושים. כמו מין מחשבה כזאת שאם אני אעביר את זה, אז אולי אני אשכח שזה קרה.

הרגשתי בתוך חלום, כל המנחמים האלה עם המשפט הקבוע של "המקום ינחם אתכם..". מאות אנשים שלא הבנתי מה הם רוצים ממני. מסתכלת על הכל מהצד ולא מבינה מה כולם עושים שם. ולמרות שאני שונאת, אני נותנת להם לחבק אותי, כנועה, כנועה לכל האנשים המוזרים האלה. ואמא בוכה, שואלת אותי אם אני לא מתגעגעת? ואיך זה שהזלתי רק דמעה אחת בהלוויה ומאז כלום? ולכי תסבירי לה שאת לא מרגישה, מאובנת, פסל כבר רגיש יותר ממני.

ההיגיון שלי אומר שעברתי את סף הכאב, שאולי אני לא חזקה כמו שנדמה לי. כנראה שסף הכאב שלי לא גבוה ולכן אני מעדיפה להדחיק, פשוט אין מקום לעוד כאב!! ואולי אני באמת בורחת, פחדנית, לא רוצה להתמודד עם מה שלא נוח לי איתו, משהו שיגרום לעוד נפילה כואבת. אומרים שכל אחד והדרך שלו להתמודד, אבל אני מרגישה שאני אפילו לא מתמודדת. בריחה היא ההפך הגמור מהתמודדות.

אבל אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת. באמת שאפילו ניסיתי להכריח את עצמי להיות עצובה כדי שהבכי יצא ואני אשתחרר, זה קצת הצליח. אבל זה עדיין לא התעכל. אני כן קולטת לרגע, מזילה דמעה או שניים, מכריחה את עצמי להיות בבאסה, וחוזרת למקום שהכי נוח לי בו, קהות חושים. תמיד הכי בטוח זה לא להרגיש. לא להרגיש בכלל.