אני יואב. בן 19.
סביר להניח שרובכם, אם לא כולכם, יסתכלו על הסיפור חיים שלי במבט מרחם ותקראו לי מסכן. אבל למען האמת, אני ממש ההפך מזה.
אז נכון, כמעט כל המשפחה הקרובה שלי נפטרו בצורה זו או אחרת, ודי נשארתי לבד מגיל 14 לדאוג לעצמי, זאת אומרת. נכון, אני גרתי עם הדודים עד לגיוס,ואז סווגתי כחייל בודד, אז זה לא לגמרי בסדר להגיד שגדלתי בכוחות עצמי.
אבל אני ממש רחוק מלהיות מסכן, יש לי חברים טובים, יש לי חיים נהדרים, וזהו.
אז אם אתם רוצים לשמוע את הסיפור חיים הכביכול אומלל שלי, תיהנו. אם לא, תגללו למטה עד לקו מפריד. אף אחד לא יידע...
אז ככה, אח שלי הגדול נפטר שהייתי בערך בן 12, שהוא היה בצבא, בפיגוע. ומשם זה צניחה חופשית פחות או יותר.
אמא שלי ז"ל נכנסה לסחרור צער מאז ובמשך יותר משנה הייתה בטיפול תרופתי בעקבות זאת, עד אשר יום אחד נרדמה על ההגה שאחי הצעיר יושב בכיסא התינוק מאחוריה ויצאה מהשוליים, נכנסה בעץ, ושניהם נפטרו על המקום.
עידו, ששיחק אז בתפקיד אבא שלי, יימח שמו וזכרו, לא יכל לקחת את זה, ואז, יומיים אחרי ההלוויה לקח מספר לא ידוע של כדורים שנשארו עוד מאמא, ונפטר בבית החולים אסף הרופא.
וכך נשארתי, ילד בן 14,לרחמי דודי ודודתי, זוג האנשים הטובים ביותר על פני הכוכב הזה, והם שמרו עליי וטיפלו בי, לצד ילדם שקטן ממני בסה"כ בשנה וקצת, כאילו הייתי אחד מהם. לנצח אני אסיר תודה להם.
וזהו,
למען הסר ספק, החוויה שינתה אותי המון בתור בן אדם, ובחיי שהייתי בטוח שאני אשבר, אבל החזיקו אותי, ואף לא כדור נוגד דיכאון אחד לא הגיע לפי, אני בסה"כ בן אדם חזק, ולמדתי שבשביל להישאר שפוי, אופטימיות זאת הדרך היחידה. וזהו, מקווה שאני אצליח להגיע ללפחות אחד מכם.
אוקי, ועכשיו להיכרות יותר מעשית טיפה, אז כמו שכבר אמרתי, יואב, משרת בדובדבן, אני אוהב מוזיקה(ג'אז, רוק ישראלי, ומעט מהרועשים טיפה יותר), מנגן על גיטרה כמות לא מבוטלת של שנים, ובעל ערך סנטימנטלי כמעט לכל דבר שיש לו.
נעים להכיר אותכם.
הפרויקט שאני מנסה להריץ פה, זה להראות לאנשים, שעל אף שעבר עליי סיפור חיים לא הכי פשוט, אופטימיות זה כלי הגיוני, לכל מצב ולכל זמן. אני רוצה להראות לכם שלמרות הכל,למרות כל מה שעובר עליכם, תמיד יהיה לכם עדיף להרים את הראש ולחייך, אולי אפילו לצחוק. כי בכי זה הדבר הכי חסר תועלת שבן אדם יכול לעשות עם עצמו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
