אינסוף, ועוד טיפה.

רמת ההדחקה שלי שוברת שיאים. אני מרגישה כאילו אני לא מכירה את עצמי אפילו קצת, מפנטזת על מודעות מוגברת אבל בעצם חיה עיוורת מכולם. אני מרגישה שאני משתגעת. ואז אתה בא ומסובב לי את הזרוע עד שאני חייבת להיכנע ולהוציא את הכל, והדמות הזו שנשקפת אליי מהעיניים שלך? למה שתאהב אותה בכלל. 

כל הגוף שלי מאושר. אין לי שנייה לנשום, לכן גם לא כתבתי בזמן האחרון. זה גם קצת קשה לכתוב כשהכל כל כך מושלם. צמד המילים ״טוב לי״ הוא לא חומר לפוסט מרשים במיוחד. 

כל מה שאף פעם לא היה בדיוק, עכשיו יושב כאילו נתפר בידי אומן ישר מתוך החלומות שלי. אז יש לי מבט והבטחות, סקס של אחר הצהריים, תגובות להבעות הפנים שלי, מגירה מלאה תחרה ותנועה אחת קטנה שגורמת לי להתפרק מבפנים מרוב אהבה טהורה. הכל קורה בתוך אלפיות שניה, וברור לי שמהצד זה ייראה כמו שיגעון של שני ילדים מאוהבים וטיפשים. רק שאתה כבר לא ילד, ואני לא טיפשה, וכל ההיסחפות הזאת מרגישה נכונה לגמרי כשמסתכלים עליה מבפנים. כאילו שאין לנו ברירה אלא להפוך להיות אחד, שני שלמים שמושלמים זה לזו, וכשהם מתאחדים הם יוצרים אחד טוב יותר, אולי רק כי כל כך טוב לו. 

הפעם זה באמת. אין לי ״אבל״, אין לי מחשבות אובססיביות, אין ספק קל או תחושת כבדות בבטן שמתלווה כמו תמיד לפרפרים. אני פשוט במקום הנכון.

בבית. 

אני מוצאת את עצמי שוכבת על הבטן בחושך ומקשיבה לך בשקיקה, בולעת כל מילה כאילו שאני בשיעור על גוף ונפש. אם רק היית רואה איך העיניים נוצצות, היית מבין הכל. אף פעם לא הכרתי מישהו שמבין דברים כל כך לעומק. האינטליגנציה הרגשית שלך גבוהה כל כך שאתה כבר מכיר אותי יותר מאשר הבלוג הזה, אפילו. אתה כמו מלטף את הבפנים שלי עם סכין, רואה הכל בחדות מתכתית אבל עוטף את הדברים בגלים של אהבה. קורא אותי כמו ספר פתוח, אפילו בין השורות. מרחיב ומרחיב, בעיקר את הכנות שלי. כל כך הרבה שנים הייתי סגורה, מכווצת, מכחישה, מפוחדת. אני לא רוצה לפחד יותר. אני רוצה שתהיה האזור הבטוח שלי, נווה מדבר, חוף מבטחים של שפיות בתוך כל הכאוס שבתוכי. מתחשק לי לעצום את העיניים ולקפוץ, להרגיש את האוויר הקריר תחתיי, משחק לי בשיער, מלטף לי את הגוף כשאני נופלת ונופלת. מתחשק לי להמשיך ליפול ככה כל החיים.