אינסוף, ועוד טיפה.

למרות הכל, במצבים האלה יש, בעיניי, דבר אחד טוב. הם מקרבים אותנו. יש במדינה שלנו משהו מיוחד, כשקצת רע, אנחנו מתאחדים. המוכרת שואלת לשמי ומאחלת לי שאהיה בטוחה, מוחמד, הפאנצ׳ר מאכר, לוחץ לנו את היד ומתפלל איתנו ביחד שיהיה שקט. החיילים מקבלים מנות בחינם, השוטרים מקבלים מילים מעודדות של כבוד מחודש. אנשים ברחוב מחייכים קצת יותר אחד לשני, שואלים אם הכל בסדר. אתה מחבק אותי קצת יותר חזק. זה הכוח שלנו.

זו הסיבה שלעולם לא אוכל לקרוא למקום אחר ״בית״.