the life in the darknes

העיצוב המושלם הזה משכיח כל צרה.העובדה שמחר יהיה יותר גרוע.כבר לא משגעת.. היא רק מרגיעה לעט לעט.. כמו בסרטים.. עד השאנשים מבינים את פשר מעשיהם.. מאוחר מידיי. כך גם כאן. בחיי. אתה האדם הכי מבין ואוהב שאני מכירה. אני טוענת לך שאתה טוב מידיי בשבילי.. ואתה? לא מרפה וממשיך לאהוב. הבדידות האינסופית שלנו ביחד. זה מה שהופך אותה לאהבה.. העננים בתוך השמיים.. ואני השמיים. אתה העננים. אתה תמיד תיהיה בתוכי. גם בלילות הכי חשוכים וקרים. ואותו הלילה. ליפני שמונה חודשים.. הפעם הראשונה. כמו שכולם אומרים.. אבל זה בהחלט היה בלתי נשכח. ובאותו הלילה.. כתבתי לך:" אתה תמשיך לאהוב אותי גם מחר?" ואמרת שגם אם יגיע סוף העולם. הוא יאהב אותי. זה מוזר.. בשבילנו.. סוף העולם בהחלט הגיע. ואנחנו עדיין משהו אחד ושלם. וכל אחד מיתנו חצי קטן ושונה מהאחר באופן מושלם. כמו החול והים. אני אוהבת אותו יותר מחיי.

נמאס לי להיות שבורה, להיות עייפה, לשרוד לחינם. אני מוותרת להתחיל הכל מחדש. והנה יום חדש. אני מתעוררת לחיים. תרוצי ילדתי. תרוצי. אל תסתכלי אחורה אחרת זה ירדוף אותך. אני רדופה לנצח. כספינה שוקעת בלב האוקיאנוס. מאבדת שליטה וטובעת. ולרוץ על המים כל כך קל. רוצי. תברחי. הבטחת לי. הכל יהיה בסדר אמרת. אני הבטחתי לך. לא אפגע בעצמי עוד. ואני מתעוררת לחיים. כל בוקר מחדש עם תיקווה חדשה. עם נשמה משומשת. והבריחה כה קשה. הריי. אנחנו לבד עכשיו. רוצי צעקת לי. ואני חירשת. לא שמעתי. נשארתי להתבונן בנוף עד שתפסו אותי. הבטחת לי. ואני לך. הבטחתי לך. ואיכזבנו אחד את השני. כרגיל.

הפרחים הסגולים שעומדים על שולחני עושים לי מצברוח מעולה. התמונות המודבקות באופן מושלם על הקיר כמו זכרונות במוחי האפל. החיוכים על הקירות. כאילו נגזרו מפרצופיהם של האנשים ונדבקו באופן מידי לקיר. הדממה הזאת מרגיעה. למרות צלילי המוזיקה הרועשים. עדיין שומעים את הדממה משכרת החושים הזאת. הסיגריה עוד לא כבויה. והיין האדום והחמוץ בכוס כבר שעתיים. ספר פתוח מול עייניי. אתה אומר שזה חסר משמעות לחכות ליופי ולשלמות. אך צבעי פרי ידך. הציורים המדהימים הללו. הם השלמות והיופי. אני זוכרת שראינו את שקיעת החמה.. דיברנו כל הלילה. ומבלי לעצום ענייך ראית איתי את הזריחה. והדממה שהייתה ביננו לפני ואחרי החדירות הכואבות הללו שלבסוף הפכו לעוד חוייה משגעת. חויה לא נשכחת, שנחרטה בזכרוני לעד.