יש משהו מרגיע בלצאת מהבית של ההורים ולעבור לעיר.
מאז ומתמיד שמעתי על אנשים שברחו מהעיר כי היא הייתה מנוכרת וקרה, הם היו צריכים קצת שקט מהמירוץ. אצלי הכל הפוך. בישוב אצל ההורים- כל אחד בבית שלו, לא באמת פוגשים אנשים אחרים, כל אחד בבית המאוד גדול ונוח שלו. בעיר, הדירה קטנה אז החשק לצאת ממנה ולטייל בעיר ולפגוש את האנשים שאתה פוגש תמיד הוא גדול הרבה יותר.
יש מה לעשות. ללכת ללימודים, לעשות קניות, לעשות כלים, לנקות את הבית, לעשות כביסה, לשכב על הספה ולהשלים סדרות. ההתעסקות הזו גורמת לי להיות כל כך מאושרת.
יש גם מה לראות. יש נוף אחר ממה שהתרגלת אליו במשך 20 שנים. יש ים, יש שוק, יש קניון, יש אוכל, יש כיף.
יש אותו. יש אותו כשהוא מספר לי על איך היה לו היום בעבודה במרפסת, ובזמן שהוא מדבר אני פשוט מסתכלת עליו וחושבת לעצמי כמה מזל יש לי. כמה מזל שמצאנו אחד את השני. כמה מזל יש לי שבגיל 20 כבר מצאתי את השותף שלי לחיים ונגמרו החיפושים המעיקים.
יש אותי.
שהלכתי לאיבוד בנעליים הגדולות מידי שנכנסתי אליהן.
הלימודים הם רמה אחרת ממה שחשבתי שהם יהיו. שזה די הגיוני, אוניברסיטה בסופו של דבר.
אבל אני לא מצליחה לגרום לעצמי לשבת בדירה כמו שצריך וללמוד כמו שצריך.
לקרוא ספר נהיה מטלה מתישה.
כולם חושבים על תואר שני ורק אני חושבת על האם אני אשרוד את השנה הזו?
רק לקבל 60, רק לעבור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yellow and me