לפעמים מפתיע אותי לגלות כמה השתנתי דרך השירים ששמעתי לאורך השנים.
כמו השיר ששמתי לפני כמה חודשים- The man i love בביצוע של עברי לידר- השיר ששמעתי כל כך הרבה וגרם לי לפנטז ולחלום ועכשיו הוא סתם עוד שיר יפה עם מילים יפות.
אני חושבת שאצל אפרת גוש אפשר לראות גם את השינוי הזה.
ב2005 היא הייתה בתקופה האפלה עם הקול הנמוך והגותי ושרה שירים עצובים וכואבים.
ואני זוכרת שהייתי שומעת את המילים הללו בחדר בחושך וזה היה נכנס לי ללב חזק וכאב לי איתה.
אבל עכשיו, עכשיו היא שמחה. הקול שלה גבוה, השירים שלה קופצניים ושטותיים והיא מרשה לעצמה להינות ולהיות מאושרת.
עם השנים האופי שלה עם השירים השתנה.
ויש עוד שיר אחד, שבאמת הבנתי אותו רק כשהגעתי למקום הבאמת מאושר בחיים שלי-
שתמיד נשמע לי כמו עוד שיר רוק מעולה של הפו פייטרס, אבל לא באמת הבנתי את המילים שלו, ובעיקר את הפזמון-
And I wonder
When I sing along with you
If everything could ever feel this real forever
If anything could ever be this good again
The only thing I'll ever ask of you
You gotta promise not to stop when I say when she sang
ואני כל כך מבינה את המילים הללו עכשיו.
להיות בסיטואציה מושלמת, אבל המוח שלך שואל אם התחושה המאושרת והאמיתית והמושלמת הזאת באמת תהיה לנצח.
וזה קרה לי רק עכשיו, בסיטואציה ההרמונית והשלמה שאני בה עכשיו.
אבל אני כרגע מצליחה לנשום ולחייך כמו שצריך כשאני איתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yellow and me