הטור דה רן

עיתונות רצינית

גיליון מספר 34, 22.3.09, ה' באייר תש"ח

מהדורה מיוחדת

מאת: רן שליי

למען: ההמונים

מזל טוב, אני דוד!

בשעה טובה ילדה אחותי את בנה הבכור, שהוא גם אחייני הראשון. זאת אומרת, אני חושב שהוא אחייני; יכול מאוד להיות שלמעשה הוא דודני, או גיסי, או חמותי; אף פעם לא ממש השתלטתי על כל התארים המשפחתיים הללו. על כל פנים אני בהחלט דוד, שזו הדרגה הכי גבוהה בעץ המשפחתי שאינה גוררת באופן אוטומטי אחריות על אי-אילו זבי חוטם צרחניים.

כל מאורע הלידה הוא כמובן משמח ביותר בעבור כולם, פרט לאמא הטריה והמותשת ולטף החדש המגיח אל העולם. עבורם זו טראומה ממדרגה ראשונה. באשר לאם, נדמה לי שברור לכולם הגורם הבעייתי. עם זאת, לגבי חווית הלידה מבחינת התינוק הגיע הזמן לומר את האמת הלא-נעימה: להיוולד זה מבאס. זה ממש ממש לא כיף. אפילו לא קצת.

לראיה, אני רוצה להציג בפניכם, בחשיפה בלעדית, את היומן שניהלתי מיד עם היוולדי, בעשרים ותשיעי באוגוסט 1986 (תאריך עברי: כ"ט בנובמבר):

19:45:37: אני בא לאוויר העולם. קר פה. אני לא מכיר אף אחד. השפה זרה לי.

19:45:39: הרופא מכה אותי. אני מתחיל לבכות, בעוד שאר הנוכחים בחדר צוהלים לאידי.

19:46: לוקחים אותי לתינוקיה. שאר התינוקות בחדר מתפז"מים עליי, בהיותי התינוק הצעיר ביותר, ומשבצים אותי לתורנות ניקוי השירותים לשבוע הקרוב.

19:53: כמות הפלאשים שספגתי עד כה ממצלמות של קרובי משפחה יכולה הייתה, לו הייתה מרוכזת מעט יותר, לטגן צ'יפס.

20:42: אני מנסה להתחיל עם התינוקת בעגלה הסמוכה. מסתבר שזה תינוק. לעזאזל, לך תבדיל בגיל הזה.

כעבור שמונה ימים: אני עובר ניתוח פולשני ובלתי-נחוץ לחלוטין במהלך טקס פולחני קדום ואלים. אני מעדיף שלא להיכנס לפרטים.

זהו, פחות או יותר, המסלול שעובר תינוק ממוצע בדרכו אל העגלול הנכסף. כאילו שכל זה לא מאתגר מספיק, לעיתים נוספים על כל החוויות הנ"ל עוד אתגרים: במקרה של תום, אחייני הטרי, הרופאים התעקשו ליילד אותו כשבועיים לפני הזמן. אני לא רוצה להעביר ביקורת על הרופאים שודאי עושים את מלאכתם נאמנה, אבל נדמה לי שאין צורך להלחיץ את הילד עוד בהיותו עובר; יהיה לו מספיק זמן להילחץ ולהידרש להישגים במהלך חייו. השיקול העיקרי של הרופאים, כמדומני, הוא לוחמה באיום הדמוגרפי: את שלנו ניילד קודם. בשלב מסוים אחד הרופאים רצה לקחת את תום לצו ראשון בתל השומר, אבל ויתר בשל התנגדות המשפחה.

איומים נוספים לפעוט כוללים את דודו היקר, להלן אני, שביקש כמובן להחזיק אותו לבד. אחותי, שכנראה עדיין הייתה מטושטשת מהלידה, הסכימה משום מה.

רק כדי לסבר את האוזן: הדבר הכי עדין שהחזקתי בידיי עד כה הוא האייפון שלי, וגם אותו יצא לי להפיל מספר פעמים. אירועים כאלו הסתיימו בדרך כלל בנסיעה בהולה לאיציק, טכנאי הסלולרי מהתחנה המרכזית, לחיזוק ברגים מזורז. במקרה של תום, דאגתי שאם חלילה אפיל אותו, לא אצליח להגניב אותו לתחנה המרכזית וחזרה מבלי שמי מבני המשפחה ישים לב.

בסופו של דבר עמדתי במשימה בכבוד, ואף על פי שתומי נבהל מעט בהתחלה, הוא נרגע מהר מאוד, בעיקר בזכות הרעידות הלא רצוניות בברכיי. בהזדמנות זו ניסיתי לערוך לו היכרות מקוצרת עם שלושת חוקי ניוטון, אך התרשמתי שהרקע המתמטי שלו עודנו חלש. ניחא. בשלב הזה הסתיימו שעות הביקור ונאלצתי להחזיר את תום למקום יציב יותר ולעזוב, לפני שהאח האחראי יזהה אותי בתור זה שניסה להתחיל איתו, לפני 23 שנים בתינוקיה.

יומולדת שמח תומי!

רן.