הטור דה רן

עיתונות רצינית

גיליון מספר 43, 30.5.09, ה' באייר תש"ח

מהדורה מיוחדת

מאת: רן שליי

למען: ההמונים

אחרי שבוע בלונדון, הגעתי לנמל התעופה הית'רו עמוס חששות. אמנם השיבה ארצה מילאה אותי רגשות פטריוטיים בגרוש (תופעה ידועה בקרב ישראלים, שגורמת לתופעות לוואי כגון שירה בציבור בזמן הנחיתה בארץ, או דחף אי-רציונלי לחזור מאירופה הקלאסית דווקא אל החומוס הלבנטיני) אבל ידעתי שמכשול עיקרי עומד בפניי: האוברווייט.

מן המפורסמות היא שבטיסות החוזרות מיעדים תיירותיים לארץ, מזוודות הנוסעים שוקלות בערך פי ארבע מששקלו בדרכן הלוך. אני, בשל רצוני העז שלא לצאת מן הכלל, מילאתי את מזוודתי ככל שיכולתי במזכרות אנגלו-סקסיות שאוכל לחלק למשפחה, לחברים, לחברים לספסל הלימודים, לחברי כנסת בעלי השפעה, לאנשים אקראיים ברחוב ובעצם לכל אדם שעלול להיפגע מכך שביקרתי בלונדון מבלי להביא לו איזה סובניר. למעשה בשלב מסוים נגמר לי המקום במזוודה, ולכן רכשתי גם מזוודה נוספת כדי להכיל את כל שאר הפריטים שרציתי לקנות. נסיונות נואשים לדחוף את אחת המזוודות אל לוע חברתה לא עלו יפה, ולכן רכשתי מזוודה שלישית בנפח כפול והכנסתי לתוכה את שתיהן. שילמתי פיצויים לסבל שנשא את כל זה לאורך שדה התעופה ונעמדתי בתור לצ'ק-אין.

כשהגיע תורי לבסוף, חייכתי אל דיילת הקרקע ותוך שימוש בתעצומות נפש שלא ידעתי שקיימות בי, הנפתי את אם-כל-המזוודות שלי והנחתי אותה על המשקל. השתדלתי, כמובן, להשאיר בערך 90% מהמסה בידיי, וזאת רק ואך מטעמים של חשש לחיי הדלפק. הפקידה שמה לב שאני מתאמץ וגונח, והורתה לי לעזוב את המזוודה. בחוסר רצון עשיתי כדבריה, והנחתי את המזוודה כך שרק חלקה הקטן נמדד על המשקל. ברם הפקידה פוגשת הרבה ישראלים, והיא מיהרה לתקן את המעוות ולמדוד את מלוא משקל המזוודה.

"פיפטי ניין קילוגרמז" היא מכריזה. "יו וויל האב טו פיי וואן הנדרד אנד סיקסטי פאונדס אוברווייט."

(נכון למאי 2009, פאונד אחד שווה בדיוק הרבה מאוד שקלים).

העמדתי פנים שאיני מבין את המבטא הארור שלה, אבל לבסוף היא כתבה "160!!" על פיסת נייר והעיפה את המזוודה שלי מהשולחן שלה. זו הבעיה בטיולים בחו"ל – תמיד אתה נתקל באנטישמים. פניתי בבושת פנים הצידה וניסיתי לחשוב על מה אני יכול לוותר כדי להפחית את רוע הגזירה.

ראשית חוכמה, הוצאתי את שתי המזוודות מהמזוודה הגדולה ושפכתי את תוכנן לתוכה. שתי מזוודות שוות לפחות שישה קילוגרם. בחנתי את תוכן המזוודה.

שלושה ספרים. למה לקחתי איתי לחו"ל ספרים? ממתי אני קורא בכלל? במטוס היה לי כאב ראש, ובלונדון הייתי בלונדון והיו לי דברים יותר חשובים לעשות. ספרים גם שוקלים הרבה. שלושה ספרים הלכו לפח, ואני הרווחתי עוד קילו וחצי.

כלי רחצה. למה זה טוב? למה יש לי פה בקבוק גדול של שמפו ובקבוק גדול של קונדישנר? בקושי יש לי שיער. וסבון נוזלי, דאודורנט, משחת שיניים, מברשת שיניים, קצף גילוח, סכין גילוח, ועוד כמה קרמים וסבונים מעוצבים שקניתי שם כדי לתת מתנה לאנשים עם הגיינה בעייתית. הכל לפח: חסכתי עוד שלושה קילו. מי שיש לו הגיינה בעייתית, שלא יצפה שיביאו לו מתנות.

ארבע פחיות שימורים, טחינה גולמית, ובמבה נוגט. למה זה פה בעצם? ככל שאני מהרהר בעניין אני מגיע למסקנה שזה פשוט נשאר בתיק מאיזה טיול עבר נשכח. תאריך אחרון לשימוש אוגוסט 2004. לפח.

שלושה בקבוקוני ויסקי קטנים, שניים גדולים, בקבוק של וודקה ובקבוק של רום. על זה אי-אפשר לוותר. אני לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לשתות. כשהקיבולת שלי מגיעה לקצה יכולתה, אני מנסה להציע קצת לעוברים ושבים שמביטים ברחמים על השיכור האומלל ששוכב בתוך המזוודה העצומה ושותה ויסקי זול. חלקם משליכים לי מטבעות, אותם אני דוחה בשאט-נפש: מטבעות שוקלים הרבה. חלק מהמשקאות הולכים לפח (זאת אומרת, אני חושב שהם הלכו לפח. השוטר שבא לפנות אותי פשוט לקח אותם). חסכנו שני קילוגרם לפחות.

בשלב הזה עולה רעיון למוחי: אמנם מזוודתי היקרה נמדדת עד הגרם האחרון, אבל אני עצמי יכול לשקול ככל שארצה. ארבע חולצות טי ושלושה זוגות מכנסיים מוצאים מהתיק ונלבשים זה על גבי זה. זה לא כ"כ נוח, אבל זה לפחות קילו וחצי. הלפ-טופ הולך תחת בית שחיי. את המגבת אני קושר על הראש, ואת המגבת מהמלון על אזור חלציי. בסדין ובציפה אני מתעטף. אם הם היו לבנים יכולתי להיראות כמו איזה שיח' סעודי, אבל למצער הם מכוסים באיורים צפופים של ספיידרמן. אף פעם אל תתנו לאמא שלכם לארוז לכם כלי מיטה. חמש שרשראות הולכות על הצוואר, ועליהן אני קושר את המפתחות לבית, את הדיסק-און-קי, את המנעול של המזוודה וחולצה נוספת. כל מוצרי האלקטרוניקה שאני מוצא הולכים לכיסים.

המזוודה כבר שוקלת הרבה פחות. אני ניגש בחזרה לדיילת.

"טוונטי וואן קילוגרם" היא מודיעה לי באכזבה מסוימת. הצלחתי!

המזוודה הריקה למחצה עודנה בגודל חריג, ולכן היא מפנה אותי למעלית שירות מאחורי שורת הדלפקים, ממנה מעמיסים את המזוודות שאינן יכולות לעבור על המסוע.

הגעתי למעלית, הסתכלתי טוב טוב שאין אנטישמים בסביבה, ובזריזות פרקתי מעליי את כל הכבודה והחזרתי לתיק. בריטים טיפשים.

מעל אוסטריה המטוס התחיל לרעוד, והטייס הודיע שחור גדול נפער בתא המטען ושנאלץ לבצע נחיתת חירום. מעל הים האגאי התרסקנו לתוך המים השחורים הקפואים. משם והלאה נאלצתי לחתור לארץ בסירת גומי קטנה, יחד עם שלושה ישראלים שהעמיסו במצטבר מאתיים שמונים ושלושה קילוגרם בבטן המטוס, וזאת מבלי לשלם סטרלינג אחד של משקל-יתר. אין ספק, לפעמים צריך להתאמץ בשביל לחסוך מאה ושישים פאונד.

טיסה נעימה,

רן.

(*הקרדיט על הסיפור הוא כמובן לחברי ליאור. אני מניח שתופתעו לגלות כמה ממנו אמיתי)