הטור דה רן

עיתונות רצינית

גיליון מספר 46, 21.6.09, ה' באייר תש"ח

מהדורה מיוחדת

מאת: רן שליי

למען: ההמונים

כמו בכל מוסד אקדמי שמכבד את עצמו, גם בטכניון יוצא לאור "עיתון סטודנטים", שמהווה את שופרה של אגודת הסטודנטים הטכניונית (אס"ט) ומעניין לקריאה בערך כמו, הממ, טוב, הוא מעניין לקריאה כמו עיתון סטודנטים של הטכניון. לעיתים מופיעות בו כתבות צבע נוסח "ראיון מיוחד עם דיקן הפקולטה למתמטיקה", אם כי על פי רוב העיתון מורכב בעיקר מפרסומות לפאבים חיפאיים, פאבים כל-כך לא אופנתיים שהם באמת ובתמים מעוניינים שסטודנטים מהטכניון יגיעו לבלות בהם.

בחודשים האחרונים פיתחתי מערכת יחסים סימביוטית נאה עם "פקטור" (זה שם העיתון, ומי שלא מבין אותו, כנראה מעולם לא עבר מבחן טכניוני כהלכתו): אני שולח להם טורים ממוחזרים ובדיחות קרש לחנונים עבור מדור הסאטירה, והם שולחים לי תלוש משכורת מכובד. כשאני אומר מכובד, הכוונה לארבעה עשר שקלים ועשרים סנטי-שקל לטור (עקב המעבר לשימוש בשיטה העשרונית, יש לומר "סנטי-שקל" במקום אגורה. כמו כן נכנסו לשימוש המונחים קילו-שקל, מגה-שקל וג'יגה שקל), מה שבהחלט מממן לי את צריכת הביסלי החודשית. הטורים מתפרסמים בעמוד מיוחד לאחר שהעורך הלשוני עבר עליהם והוסיף להם כמות מסחרית של שגיאות הקלדה, כדי שלא יהיו חריגים ביחס לשאר העיתון.

הבעיה היא שמעמד של חבר מערכת בעיתון נושא בחובו גם אחריות רבה. אחת לשבוע בערך אני מקבל הודעות על "ישיבות מערכת", ארוחות סיכום ישיבות מערכת, ארוחות סיכום שנה וצילומים קבוצתיים. לרוב האירועים האלה אני מגיע בצייתנות, לא בגלל הענין הרב שגלום בהם אלא בגלל ההזדמנות לצאת סוף סוף מהספריה הפקולטית ולקלוט מעט שמש בדרך, בעוד עמיתיי לספסל הלימודים נועצים בי מבטי קנאה היות והם סבורים שאני הולך לאיזה מקום מעניין.

לפני שבוע קיבלתי הודעה על ישיבה חשובה של ועידת אס"ט עם הדירקטוריון. אני באופן אישי לא יודע מה זה ועידת אס"ט ואני הולך לרופא כשיש לי כאבים בדירקטוריון, אבל החלטתי להגיע בכל זאת, כי זה נראה חשוב מאוד (חשיבותה של הודעת דואר נקבעת, כמובן, על פי מספר סימני הקריאה שבכותרת). הגעתי באיחור אלגנטי של שעה ורבע, רק כדי למצוא את עורכת העיתון יוצאת מהישיבה נסערת כולה. חשבתי שזה סימן שהישיבה נגמרה ושאני יכול לחזור אל הכוך שלי, אבל העורכת תפסה אותי והחלה לשפוך את תסכולה בפניי. מסתבר שהיא מעוניינת להוציא לאור כתבת תחקיר אודות התנהלות אס"ט בפרשיה מושחתת הכוללת פיטורים לא מוצדקים של חברת ועדת תרבות, אי-הכנסת חבר ועדת ביקורת לדיון כלשהו, וקיצוצים מסתוריים שנעשו בועדת הקישוט. טוב, את החלק עם ועדת הקישוט אני הוספתי. ועידת אס"ט, שהעיתון יוצא תחת חסותה, סירבה לפרסם את הממצאים הקשים ואיימה לפטר את העורכת. העורכת המזועזעת שקלה לפנות לנשיאות אס"ט, שזה בדיוק כמו ועידת אס"ט אבל עם פרוטוקולים שנשמרים בקלסר נפרד. ניחמתי אותה בזהירות והעמדתי פנים שזהו נושא ראשון במעלה, למרות שאני בספק אם מישהו בכלל יטרח לקרוא את התחקיר, במידה ויתפרסם אחד כזה. היא בתגובה גררה אותי לספריה והקריאה לי את כל תכתובות הדוא"ל שקיבלה בשלוש השנים האחרונות הנוגעות לאס"ט, אשר מראות באופן ברור שחברי אס"ט מושחתים כולם, ושהיא תילחם על האמת שלה עד הסוף המר. אני חושב שהיו שם גם, כמו בכל תיבת דוא"ל, כמה סרטונים שמוכיחים בפירוש שגורי חתול יכולים לרקוד 'מקרנה'. כשהתעוררתי סוף סוף נפרדתי ממנה לשלום, תוך הבטחה מפורשת שאעמוד לצידה בפרשה הכאובה הזו.

לתומי חשבתי שלפחות מבחינתי הענין האומלל הזה הגיע אל סופו. אדרבה, יום לאחר מכן שמתי לב שברנש מזוקן וחשוד למראה עוקב אחריי. ניסיתי להתחמק ממנו אבל הוא לא ויתר, ולבסוף פתחתי בריצת אמוק מטורפת לכיוון אקראי כלשהו. כעבור שישה עשר מטרים נעצרתי, מותש ומיוזע כולי, והוא השיג אותי.

"אתה כותב ב'פקטור'?" הוא חקר.

"כן!" הודיתי באפיסת כוחות, "אל תפגע בי!"

"אנחנו צריכים את עזרתך", הוא סייע לי לקום מהרצפה, "אני ארז מאגודת הסטודנטים. אנחנו רוצים להחליף את העורכת של פקטור, ורצינו לקבל קודם את התמיכה של חברי המערכת."

התנגדתי בתוקף. לא זו בלבד שהעורכת הנוכחית מקובלת עליי ועושה את עבודתה נאמנה, הרי שרק אתמול התחייבתי לה אישית שאעמוד לצידה.

"כמובן", הוא הוסיף, "שאם תסייע לנו, נוכל לשפר מעט את תנאי העסקתך..."

הזדעזעתי כולי. האם המנוול הזה באמת ובתמים מציע לי שוחד? האם הוא חושב שהוא יכול לקנות את תמיכתי, ולגרום לי לבגוד בעקרונותיי, בתמורה כספית? לא, אינני מעוניין בכספם הזול והמושחת של חברי אס"ט.

"תקבל חמישה עשר שקלים ושמונים אגורות לטור" הוא ציין.

הוכיתי הלם. אמנם, קבלת שוחד היא אמת מידה פסולה, אולם תוספת של מאה ושישים סנטישקל לחודש היא משמעותית. מעבר להיבט הכספי הנכבד, היא גם מסמלת את עלית מעמדי במערכת העיתון. עלו בי זכרונות יפים מימי הצבא, כאשר קיבלתי תוספת של שקל ומחצה כשהתקדמתי מרב-טוראי לסמל. אין ספק, אם ברצוני להתקדם בהיררכיה עליי לקבל את הצעתו. נפרדנו בלחיצת ידיים והתחייבות אישית מצידי לעשות הכל כדי להפיל את העורכת המנוולת.

אותה עורכת ארבה לי יום לאחר מכן באחת מפינות הקמפוס.

"אס"ט מנסים לגייס את הכתבים נגדי" היא ציינה לפניי, "בטח ראיתי את מכתב הנאצה האלמוני שנשלח אתמול לכל חברי המערכת." העדפתי שלא לציין בשלב זה שאני זה ששלח את המכתב.

היא המשיכה: " בגלל שאתה מהבודדים שנשארו נאמנים ותומכים בי, רציתי להבטיח לך שאם נצליח לעבור את המשבר הזה, אני אעלה את שכרך לשישה עשר שקלים ושלושים וחמש אגורות".

נפעמתי. מזה יומיים ברציפות שאני זוכה להעלאות שכר נדיבות. יש להניח שאני ממש מתקדם במעלה סולם הדרגות העיתונאי. מיד התחייבתי לה בשנית שלעולם לא אנטוש אותה, ואף אתפנה בהקדם לכתוב כתבת צבע מיוחדת אודות שחיתויות פנימיות באס"ט, ממקור פנימי.

"שמענו שהעורכת מנסה לשחד אותך", לחש לי יו"ר אס"ט מבין השיחים כשחלפתי על פניו למחרת היום. הבטתי בו מקרוב: הוא היה מכוסה עלים וצבעי הסוואה, ולא הייתי מזהה שהוא יו"ר אס"ט בכבודו ובעצמו, אלמלא היה לו כתר מוזהב גדול על ראשו. "אנחנו מציעים שבעה עשר שקלים וחמש אגורות". למוד נסיון נתתי ונשאתי איתו מעט, ולבסוף הגענו לפשרה על שוחד בגובה שבעה עשר שקלים וחמישה סנטישקלים, לא פחות.

יום למחרת זימן אותי נשיא הטכניון ללשכתו. "אני רוצה לפרק את אס"ט ולסגור את העיתון" הוא אמר לי, "הם מושחתים ומבזבזים את כספי הסטודנטים."

"אז מה אתה רוצה ממני?" שאלתי.

"אתה כיום בעל השכר הגבוה ביותר באס"ט כולה" הוא בישר לי, "רציתי לבקש את תמיכתך, כבעל השפעה."

כיאה לנשיא, הוא לא הציע לי שוחד, אבל אני הסכמתי מיד. סוף סוף מצאתי מישהו שאני יכול להזדהות עם האידאולוגיה שלו.

למה לי פוליטיקה עכשיו,                                                                                  

רן.