הטור דה רן

עיתונות רצינית

גיליון מספר 49, 11.7.09, ה' באייר תש"ח

מהדורה מיוחדת

מאת: רן שליי

למען: ההמונים

סגנון המוזיקה המועדף עליי, בתוך הקטגוריה הגדולה 'רוק' ותת-הקטגוריה 'רוק מתקדם', נקרא 'רוק אוונגרד' או 'רוק אין אופוזישן'. זהו סגנון לא אחיד הדוגל בעיקר בשבירת המוסכמות המוזיקליות, תוך שימוש מוגבר ברכיבים דיס-הרמוניים, א-טונליות, משקלים אסימטריים ושינויי מקצב מסובכים המיועדים לקרוא תיגר על יכולת הריכוז של המאזינים ועל שפיותם. האדם הממוצע בדרך כלל מקשיב דקה או שתיים, לפני שהוא קובע נחרצות שאני מאזין בהנאה רבה להקלטה של תיקונים בכביש.

את כל זה אני מספר לא מטעמים עיוניים גרידא, אלא כדי להבהיר שלא חשתי ממש בנוח כשהגעתי לקונצרט מוזיקה קלאסית, ביום שני האחרון. הטכניון, בהיותו בית לריכוז הגבוה ביותר של חנונים בישראל (בממוצע 153 נקודות איי.קיו למטר רבוע!), קיים קונצרט קלאסי מיוחד לרגל סיום סמסטר האביב, ואני החלטתי להגיע, מהטעמים הבאים:

1)      שני חברים שלי ללימודים הופיעו באותו ערב.

2)      הייתה זו הזדמנות לצפות באנשים שהם יותר חנונים ממני.

כן כן: אנשים שמנגנים בקונצרט מוזיקה קלאסית בטכניון הם יותר חנונים ממני, וגם מכל אחד אחר לצורך הענין. לא משנה כמה בדיחות קרש אני אספר על טנזור המטריקה, הם עדיין יביסו אותי שוק על ירך במבחן החנוניות, כשילכו להתאמן בנגינה על קלרנית (מעין כלי נשיפה מאורך), קונטרבס (כלי מיתר גדול הדומה לצ'לו) או פסיפלורה (פרי אקזוטי).

הערב החל בנגינות סולו של החשודים המידיים: פסנתר, חליל צד וכולי, שניגנו יצירות מוכרות, למשל סרנדות של המלחין הסיני הידוע Cho pin. כאן אני חייב להעיר, שלמרות החשדנות הטבעית שיש לי כלפי אלו שמנצלים את הזמן הפנוי שלהם לנגינה, ההופעות היו בהחלט מלאות כשרון. אני למשל, השתתפתי בחוג אורגנית ביסודי, שם לאחר מאמצים רבים הצלחתי ללמוד שיר יחיד, בנוסח הבא:

טטי-טטה טטי-טטה טטי-טטה טטי

טטי-טטה טטי-טטה,

טטי טטי טטי

בשלב הזה פרשתי מהחוג, אחרי שגיליתי שיש באורגנית בערך 430 קלידים שונים, בעוד שלי יש 20 אצבעות בלבד, וגם זה רק אם אצליח לנגן בעזרת כל ארבעת גפיי.

לעומת זאת הנגנים בקונצרט היו, כאמור, מלאי כשרון ויכולת התמדה, והמשיכו בלימודי הנגינה שלהם אפילו מעבר ל'יונתן הקטן'. הם הצליחו לנגן על כל הקלידים בפסנתר, אפילו ללא שימוש ברגליים.

אחרי שנגמרו הנגנים, הגיעה חבורה של בלרינות. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהזדמן לי לצפות במופע בלט אמיתי, ואני חייב לומר שזה נראה טיפשי מאוד. חבורה של סטודנטיות אינטליגנטיות עוטות על עצמן חיוך מטופש וחצאית שילדות בנות שבע מתקופת הרנסאנס היו מתביישות ללבוש גם בפורים, ומפזזות להן על הבמה בכל מיני מהלכים מסובכים עם שמות בצרפתית. יותר מכל הפריע לי החיוך. למה הן מחייכות כל הזמן? האם השתילו להן כמות מופרזת של בוטוקס, כך ששינוי הבעת הפנים שלהם דורשת התערבות רופא כירורג? לבילי אליוט פתרונים.

לאחר מכן התייצבה על הבמה מקהלת הטכניון, קרי חמישים גברים ונשים שסודרו בזהירות לפי תדר קולם: סופראן, טנור, באס ואלט (כשגיליתי שיש קבוצת 'אלט' ציפיתי לראות גם קבוצות 'שיפט' ו'קונטרול', אך לשווא). בתוכניה שקיבלתי בתחילת הערב פירטו את סדר השירים וגם כתבו את שם המנצח, וזה קצת איכזב אותי. מה הטעם להגיע לקונצרט אם אתה יודע מראש מי ינצח?

המקהלה התחילה לשיר ואני גיליתי שכאשר חמישים אנשים שרים אותו הדבר בדיוק, זה נשמע מרשים מאוד ובלתי מובן לחלוטין. הם גם דואגים להפרש זמנים מאוד מדויק בין הקבוצות השונות, כדי להשיג את אפקט ה"ג'יבריש" המפורסם. לפי התוכניה שרו שם כמה שירים מוכרים כמו "חופים", ועוד כמה סרנדות לליל ירח. באופן אישי אני חושב שאם הייתי רוצה לשיר סרנדה לאהובתי, לא הייתי עושה זאת בלווית חמישים זמרים, שמא תתבלבל הגברת ותתאהב דווקא בבחור עם קול הבאס או, חלילה, באחת מזמרות הסופראן. או יותר גרוע, היא עלולה להזמין משטרה כדי לפנות את ההתקהלות הלא חוקית שאירגן איזה מופרע אחד מתחת לבית שלה. על כל פנים אצלנו המקהלה שרה באולם סגור במסגרת אירוע מכובד, ולפיכך לא הגיעו שוטרים ועצרו את כולם בחשד להטרדת הציבור בעת מילוי תפקידו.

לאחר כשעתיים ומחצה נגמרה ההופעה המרתקת, ולי לא נותר אלא לסגור את הסוליטייר באייפון, להפסיק את נגן ה-mp3 שבדיוק סיים את האלבום השני של 'מתקני הכבישים', וללכת לברך את המשתתפים על הופעתם רבת הרושם.

האזנה נעימה,                                                                                                

רן.