הטור דה רן

עיתונות רצינית

גיליון מספר 50, 19.7.09, ה' באייר תש"ח

מהדורה רגילה

מאת: רן שליי

למען: ההמונים

שוב הגיעה תקופת הבחינות.

תקופת הבחינות מגיעה בערך פעמיים בשנה, מיד לאחר שכל המרצים באוניברסיטה מחליטים שסיימנו ללמוד את כל החומר בסילבוס (מילה יוונית עתיקה, שפירושה "מה שנספיק ללמד אתכם לפני שנטוס לכנס השנתי בריביירה הצרפתית"). לפעמים המרצים לא מספיקים ללמד את כל החומר במהלך הסמסטר, ובמקרה כזה מופעלת שיטת "לא הספקנו ללמד את זה, אז תקבלו את זה כשיעורי בית", או הגישה המחמירה יותר, "לא הספקנו ללמד את זה, אז תקבלו את זה במבחן".

בתקופת הבחינות אין הרצאות ואין תרגולים, כך שכל אחד אחראי ללמוד באופן עצמאי. עבורי זו כמובן הזדמנות להפגין משמעת עצמית גבוהה ויכולות אוטודידקטיות מרשימות, תוך למידה עצמאית ויעילה בספריה. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל ישנם כאלו שמנצלים את החופש המדומה הזה כדי לישון עד מאוחר ו"ללמוד" באופן מקוטע. אני לעומת זאת, קם כבר בשמונה בבוקר כדי לנצל את כל שעות היום ללמידה. כמובן שבכל בוקר עומד בפניי הפיתוי לכוון מחדש את השעון ולחזור לישון, אלא שאני עומד בו בגבורה, וקם בדיוק בשמונה וחצי כדי לכוון את השעה לתשע. זאת אומרת, הייתי קם, אם לא הייתי נשאר לנמנם קצת עד תשע וחצי. בעשר אני קם סוף-סוף כדי לכוון את השעון ל-11, ואז עושה את הטעות ופותח גם את התריסים. השמש מפריעה לי לחזור לישון, כך שבסביבות 11 אני כבר חייב לקום לפני שהראש שלי יתחיל להתמוסס. אני אוכל ארוחת בוקר מהירה ויעילה ושותה קפה, וכדי לא לבזבז זמן אני בודק אם יש חומר לימודי מועיל בתוכניות הבוקר של ערוץ 2. מסתבר שאין. במקום זה יש ראיון עם שחקנית טניס שהיא גם מטפלת ברפואה סינית ומגדלת צמחים טורפים. אני נשאר לראות קצת בכל מקרה, אי אפשר לדעת מאיפה יגיע הפתרון לשאלה במבחן. כשהשעון מצפצף 12 אני נאנח, ובלית ברירה מכבה את הטלוויזיה ויוצא לספריה כדי להתחיל ללמוד ברצינות.

בספריה אני משתלט על מחשב ואוסף כמה ספרים מועילים. המטרה שלי כרגע היא לצלוח בשלום מבחן מאיים בקורס "תורה אלקטרומגנטית", ביום שלישי הקרוב. השלב הראשון בדרך הארוכה הוא כמובן לבדוק את הפייסבוק. אין שם שום דבר מועיל. אז אני בודק דוא"ל. ו-Ynet. ועוד פעם פייסבוק. עדיין יש שם רק שטויות. מיהם האנשים הללו, שכל היום רק מבזבזים את הזמן בשטויות בפייסבוק?

אני מנסה לפתור תרגיל לדוגמא. קיבלתי "בעית לפלאס", על שם המרקיז פייר סימון לפלאס, שהיה אדם בעייתי מאוד. אני סוגר את המחברת בסיפוק: מיסייה לפלאס יכול לפתור את הבעיות שלו בעצמו. אני סומך עליו. תודיעו לי כשתהיה "בעית שליי". אני בודק שוב את הפייסבוק, ואז נזכר שהמבחן המתקרב ב"תורה" הוא בעית שליי מאוד רצינית. בחוסר רצון אני קורא את הפתרון לשאלה. אין ספק שהייתי פותר את זה לבד אם הייתה לי סבלנות. ואם הייתי יודע את החומר. כיוון שעייפתי את עצמי בקריאת חומר מדעי, אני בודק שוב דוא"ל. אין חדש. אני יוצא להפסקת קפה כדי להתרענן.

"אתה חייב להתחיל ללמוד ברצינות", אני נוזף בעצמי בזמן שהעיסה שמנפיקה מכונת הקפה מתקררת. אני חוזר לספריה ומתחיל ללמוד במשנה מרץ. כעבור חצי שעה, סיימתי סעיף אחד. סעיף אחד אמנם לא נשמע הרבה, אבל הוא שווה כמעט ארבע נקודות בבחינה. אני בודק את התשובה. לא קרוב אפילו. על סף ייאוש, אני מחליט מה עליי לעשות: לבדוק מה קורה בפייסבוק. אני ממשיך וקורא כמה בלוגים, ובשלב הזה מגיעים לספריה כמה חברים שלי וגוררים אותי להפסקה. אני מנסה לסרב בתוקף בטענה שעליי ללמוד, אלא שטענה זו נשמעת קלושה משהו כשהדפדפן פתוח על מאמר דעה מלומד בנושא "האם למסות את האנונה". כשאני חוזר סוף סוף מההפסקה אני נזכר מה בעצם רציתי לעשות: לבדוק את הפייסבוק. אין חדש.

בסופו של דבר, אני פותח וורד ומתחיל להקליד טור. אם לא תורה אלקטרומגנטית, לפחות ייצא משהו אחד מועיל מהיום הזה.

בהצלחה לכולם,                                                                                             

רן.