הטור דה רן

גיליון מספר 53, 31.10.09, ה' באייר התש"ח

לשימוש פנימי בלבד

הקליד: רן שליי

יש סיבות רבות ללכת ללמוד באוניברסיטה. אחת הסיבות, ולא אחת החשובות שבהן, היא המשיכה שמפגינים מעסיקים פוטנציאליים לבעלי תואר ראשון במדעים מדויקים, כמו גם לסטודנטים חסרי אונים או מזומנים שאפשר לנצל ככוח עבודה זול. סיבות טובות יותר כוללות ענין מדעי אמיתי, האפשרות לדחות את תחילת "החיים האמיתיים" במספר שנים, תחושת התחרותיות המזויפת ובחורות אינטליגנטיות שמתות שתיתן להן ..... לצלם את המחברת שלך. אבל ללא ספק, היתרון הכי גדול באקדמיה הוא שאפשר להשיג אוכל בחינם. אני אסביר: נניח שהנהלת הפקולטה רוצה לכנס את כל הסטודנטים במקום אחד, כדי להודיע להם על קיצוץ בשעות ההוראה או כדי למלא את השורות בכנס שהפרופסורים הבריזו ממנו לטובת המעבדה. הדיקן יכול, במקרה כזה, לפרסם אינספור מודעות המזמינות את הסטודנטים לשמוע הרצאה מפיו, מפי חתן פרס נובל, ראש ממשלה וכו'. איש לא יטרח לבוא. מילות הקסם, שחייבת מודעה להכיל כדי למשוך את קהל היעד שלה, הן "כיבוד קל יוגש ב-17:15”. כבר בסביבות 17:00 יתמלא המקום עד לעייפה בסטודנטים מורעבים שעבורם "מזון גורמה", פירושו מכונת כריכים שאינה בולעת את כספם לריק. במקרים מיוחדים אפשר לקבל גם מתנות חומריות שאינן למאכל, למשל היומן שמחלקת אגודת הסטודנטים בפתיחת כל שנה בחינם (במקרה זה "בחינם" פירושו "תמורת 300 השקלים ששודדת ממך אגודת הסטודנטים מדי שנה, ללא כל תמורה נוספת נראית לעין").

מקרה מיוחד נוסף הוא "יריד התעסוקה", שמתקיים אחת לסמסטר ומושך אליו עשרות חברות היי-טק שרוצות להשיג מהנדסים בזול. כל חברה פותחת לה דוכן ומחלקת מזון איכותי ומתנות למי שמתראיין אצלם לעבודה, ולפעמים גם סתם לעוברי אורח כמוני. אותי בד"כ לא מראיינים, כי שומעים שאני סטודנט לפיזיקה. סטודנטים לפיזיקה מאופיינים לרוב בכך שהמטלה היצרנית ביותר שהם מסוגלים לה היא לשבת ולחשוב על חלקיקים, וגם זאת רק כל עוד הענין תיאורטי לגמרי. ברגע שיגיע מישהו ויציע משהו מועיל שניתן לעשות עם כל החלקיקים הנ"ל, יעווה הפיזיקאי הממוצע את פניו וימלמל ש"זוהי בעיה למהנדסים".

למרות כל זה החלטתי ללכת ליריד ולנסות את מזלי, לא במציאת עבודה חלילה אלא באיסוף דורונים אפקטיבי והשבעת קיבתי המייבבת. ניגשתי לדוכן הראשון עם חיוך, ולשאלת המראיינת עניתי בחדווה, שאני סטודנט לפיזיקה.

"אה.”

היא נעצה בי מבט חלול, כאילו הרגע הצעתי לה את שירותיי כלוכד גיריות.

"אולי תחזור בעוד שנה או שתיים", היא הציעה.

"אבל אני כבר אסיים את התואר שלי עד אז", מחיתי.

"ואם ירצה השם תספיק גם לסיים תואר נוסף בהנדסת חשמל" היא נתנה בי חיוך חטוף ועברה לקליינט הבא, מהנדס בפוטנציה שקיבל ממנה מחשב נייד בתמורה להסכמתו להתראיין.

לחברה הבאה כבר החלטתי להפגין יוזמה. אספתי מהרצפה קו"ח וגליון ציונים של יוחאי ציגלר, סטודנט סביר להנדסת מכונות (סטודנטים עתירי פוטנציאל מדפיסים אלפי עותקים של הרזומה שלהם ומחלקים לכל דכפין ביריד), ושיניתי את השם עם טיפקס. ניגשתי למראיינת הבאה, מתחת לשלט שהבטיח מסך פלזמה 58 אינטש לכל מהנדס שיסכים להתראיין, ללא כל התחייבות. נתתי לה את הרזומה המזויף והצגתי את עצמי כמומחה לרובוטיקה. המראיינת לקחה סכין קטן, גירדה את שמי מהדף ומיד שכרה לעבודה את ציגלר, במשכורת שתספיק לו לכמה מסכי פלזמה שירצה. החברות כבר רגילות אלינו, פשוטי העם שרק מחפשים מעט מזון. המשכתי להסתובב קצת באזור, אבל הייאוש שתקף אותי לבסוף שכנע אותי לחזור להיאבק עם מכונת הכריכים שלי. בדרכי החוצה ראיתי את ג', ידידי המצטיין מהפקולטה להנדסת חשמל. הוא נשא עליו מספר מחזיקי מפתחות, מפצלי יו.אס.בי, עוגות, מכונת קפה איטלקית, שלושה מחשבים ניידים ואחד נייח, אופנוע ויאכטה קטנה על נגרר. החולצה שלו הייתה לחה מעט, מחמת הריר שהזילו עליו המראיינים. בצר לי רצתי אל הקפטריה המרכזית וביקשתי להתראיין אצלם. הם קיבלו אותי לעבודה מיד, ואפילו הסכימו לשני התנאים המרכזיים שלי, קרי, שאוכל לאכול בקפטריה על חשבונם ושאוכל להמשיך ולחשוב על חלקיקים בזמן העבודה, כל עוד זה לא יפגע בהספק שלי.

עתיד גדול מצפה לי כפיזיקאי.

בתאבון,                                                                                                         

רן.

 ** לכל המבקרים החדשים או המזדמנים, מומלץ מאוד להירשם כמנוי (שם למעלה, מצד שמאל!) ולקבל עדכונים שוטפים.