הטור דה רן

עיתונות רצינית

גיליון מספר 55, 19.11.09, ה' באייר התש"ח

לשימוש פנימי בלבד

היגג: רן שליי

תמיד אמרו לי שנהוג לומר שאנחנו אור לגויים. ב'אנחנו' הכוונה כמובן לעם היהודי כולו, שכן אני אישית ובד"כ גם הדובר אליי מרגישים שאף אם נתאמץ מאוד ונרכז את כל עוצמת ההארה שלנו על הגויים, הם יישארו די בחושך. זאת אומרת, יהודים יהודים, אבל שניים זה לא מספיק, ועל זה כבר נאמר כל אחד הוא אור קטן.

ובכל זאת, גם אם נגייס את העם היהודי כולו אני לא בטוח שנאיר בהרבה את העין הנוכרית המצויה. נכון, היו תקופות בהיסטוריה שבהן יהודים שימשו למנורות, אבל אלו בד"כ נקראות דווקא תקופות חשוכות, ללמדך שהרבה אור לא היה שם. ובכלל, מה חשוך כ"כ בכל העמעמים האלה שלא מניחים תפילין כל בוקר? הייתי כבר פה ושם בחו"ל ואני רוצה להגיד לכם: אור. והרבה ממנו. השמש אותה שמש, השמיים אותם השמיים, ואם מזדמן לך ליד איזה קוטב אז אתה אפילו זוכה לאור רציף, בלי לילה, שישה חודשים בשנה. אמריקה. ופה בשש כבר חושך בגלל הדתיים, ואם יש קצת גשם אז גם אין חשמל ואנו נותרים בעלטה, אולי בגלל שהארנו והארנו לגויים ולא נותר לנו מאור לעצמנו.

בשלב הזה יבוא איזה חכמולוג ויסביר שמדובר באור רוחני, בדעת ולא בחומר. בדרך כלל הוא גם יכתוב על זה רב-מכר קבליסטי ויהפוך למפורסם במחוזותיו, מפורסם כמעט כמו הבחור שיכתוב ספר פרשנות לספר המקורי ויהפוך לעוד יותר מפורסם. הכל לצדקה. בנושא הזה אני רוצה לומר: בולשיט. דמיינו לעצמכם: אתם גויים ערלים, זקופי קומה, יושבים באיזה חוף ומשתזפים בארצות הרווחה הגדולות שלכם, ופתאום בא יהודי קטן ואומר שהוא אור. אתם מבקשים שיזוז כי הוא מסתיר את השמש, אבל הוא נשאר במקום ומרצה על חיים של רוחניות. אתם נזכרים שבאמת הרוח טובה היום, לוקחים את הגלשן ויוצאים לתפוס גלים רחוק מהנודניק הזה. אם היה בא אליי מישהו ומספר לי שאני נחות ממנו, ולכן כדאי שאקשיב לחוכמתו הנדירה – אני באמת חושב שהייתי מעיף אותו לכל הרוחות. בואו נודה בזה: גם אתם שונאים שמישהו בא ומשוויץ, ובכלל, אם הוא כ"כ יותר טוב ממני, מה הוא רוצה? שיילך ויהיה טוב ממני בשקט במקום אחר.

ככה אני חי לי עם כל מיני דעות ציניקניות כאלו ואחרות, אבל בסופו של דבר, גם אני יהודי, וגם אני מרגיש את הצורך הבוער הזה, להיות אור לגויים. והנה כי כן, בעודי נם את שנת הלילה שלי באיזה הוסטל נטוש אי שם בגולה, נכנס לחדר שותפי הנוכרי והמתנודד מחמת השכרון, מנסה להדליק את האור, מפספס את המתג ונוחת אפיים ארצה. או אז אני שולח יד אל הפנס שלי, מדליק ומכוון אליו. אור הסנוורים מעוור את עיניו עוד יותר, והוא מתפתל מכאבים. או אז אני ממלמל לעברו "ששש!!!" וחוזר לישון. גם אני הייתי, ולו רק פעם אחת, אור לגויים.

מאיר פנים,                                                                                                    

רן.