הטור דה רן

עיתונות רצינית

גיליון מספר 57, 6.12.09, ה' באייר התש"ח

לשימוש פנימי בלבד

ערך: רן שליי

נהוג להכיר בכך שהבעיה המרכזית בעולם היא כלכלית. אנשים יוצאים לעבוד בפרך מצאת החמה עד כלות נשמתם, וכל זה בשביל פת לחם ומסך פלזמה. לא תראו אנשים צעירים וחסונים מעבירים עשורים שלמים בפיתוח תחביביהם תשע שעות ביום, או אפילו בגידול משפחתם (אם מישהו משקיע תשע שעות ביום במשפחתו, אני יכול להבטיח לו שמקץ ארבעה ימים אף בן משפחה לא ידבר איתו). לא, הכל הולכים לעבוד. כספכספכסף.

בעולם ציני וקר שכזה, תמיד חשבתי שיהיה שימושי מאוד אם מישהו אחר ידאג לשלם את כלל הוצאותיי, שכן יש לי בדרך כלל עיסוקים דחופים מאוד פרט להשתכרות. הבעיה היא מחסור חמור במתנדבים. כלה עשירה עוד לא מצאתי. חברתי המקסימה אמנם מזמינה אותי מדי פעם לפיצה, אבל חוששתני שאם אסתמך רק על זה אני בהחלט עלול למצוא את עצמי גווע ברעב, וגם בלי חברה. במשפחתי היקרה מסתובבות אמנם שמועות אודות דודים עשירים מאמריקה, אלא שמעולם לא זכיתי לפגוש בדוד כזה במציאות, וכמאמר הפתגם "רחוק מהעין, רחוק מהכיס".

אך כל עוד אנוכי סטודנט, לא אבדה תקוותנו. פה ושם נשמעות לחישות אודות "מלגה" שקיבל מאן דהוא מטעם איזה תורם עשיר. אני, בתור עיתונאי חוקר ותפרן מקצועי, יצאתי לגלות הכצעקתה. האמת היא שמעט הטריד אותי הרעיון, שאנשים עשירים יתרמו כסף לאנשים שאינם אני.

הבעיה, כפי שגיליתי מהר מאוד, היא שמלגה ניתנת רק תחת כישורים מסוימים מאוד. למרבה הצער, אינני עולה חדש או ישן או בינוני, והעליה הכי משמעותית שביצעתי היתה להר המצדה, שם קיבלו את פניי בעיקר אבנים תוצרת הורדוס. לא זכיתי לגדול בשכונת מצוקה או בעיירת פיתוח, אינני מיעוט מקופח, אינני מיעוט לא מקופח, אינני מיעוט כלל. אני רוב. לא התנדבתי לעזור לילדים במצוקה, לזקנות במצוקה, לזקנים שהזקנות שלהם במצוקה. לא שירתתי שלוש שנים בתפקיד קרבי ולא נפצעתי באגודל במהלך הצניחה במתלה. הדבר הכי קרבי שעשיתי בשירות שלי היה לעכל את המזון שמגישים בקריה, תפקיד קשה ונטול הכרת תודה לכל הדעות. לאור כל זה, לא פשוט בכלל למצוא תורם למלגה.

כמפלט אחרון נותרה לי המועצה המקומית. מועצות מקומיות נהנות להעתיר שקלים על הסטודנטים במחוזותיהן, כדי שראש המועצה יוכל להחשיב את עצמו כפטרון נאצל, ולהרויח עוד קול או שניים בבחירות הבאות. התקשרתי למזכירות המועצה המקומית שלי. סגור. כבר שתיים וחצי בצהריים. עובדי מדינה.

התקשרתי למחרת על הבוקר. פנינה ענתה לי.

"בטח. אני כבר מעבירה אותך לשרונה באגף החינוך"

ניתקה. בירור קצר מעלה שאגף החינוך בעיצומים ויקבל טלפונים רק עשרים ושלוש דקות מדי יום, לאו דווקא באותן שעות. לא אמרתי נואש. בטלפון השמונים וחמישי תפסתי את הגברת שרונה.

"שלום! רציתי לדעת אם יש לכם מלגה לסטודנטים."

היסוס קל מעברו השני של הקו. "אתה סטודנט?" חקרה.

לא, שקלתי לענות לה, אני מתקשר למועצה כי אני מגיע לסיפוק מיני מהמוצרטיה ששמתם לי בהמתנה.

"כן" הודיתי לבסוף.

עוד היסוס. "אני צריכה שתפקסס צילום של תעודת זהות כולל הספח, אישור על שירות צבאי, טופס בקשת מלגה, תעודת סטודנט, טופס הצהרת הון, אישורים מביטוח לאומי ומס הכנסה, תעודת יושר מהמשטרה ואת האף שלך."

פקססתי לה הכל. היא חזרה אליי למחרת:

"אני צריכה גם אישור על הכנסות ההורים, אישור לימודים וגיליון ציונים מהאוניברסיטה, ואישור חתום שלך להתנדב במועצה."

"להתנדב?" הופתעתי. הנושא לא עלה עד כה.

"משהו סמלי, כדי להוכיח רצון טוב. עשרים שעות בסך הכל" היא ענתה, ואז הוסיפה בקול שקט יותר, "בשבוע".

"אפשר לשאול מה בעצם סכום המלגה?"

"אתה זכאי לעשרים שקלים על כל שעת התנדבות" היא ביארה לי.

"אז בעצם אני עובד אצלכם בשכר מינימום" פירשתי את המצב.

"טוב, אתה יכול לראות את זה כך..." היא אמרה, אבל אני כבר ניתקתי בייאוש. אם ברצוני לקבל מימון, כדאי שאלך לקנות טופס לוטו לחברה שלי לפני שיסגרו את דוכן הפיס.

תירמו לטור דה,                                                                                              

רן.