עיתונות רצינית
גיליון מספר 76, 27.10.11, ה' באייר
התש"ח
בסייעתא דפסטא
רן שליי
גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד קטן, אמרו הסינים העתיקים, ואני, למרות
שאני לא בטוח כמה זה בדיוק מילין, החלטתי שלא כדאי להתעסק עם הסינים כשאני נוסע
לטיול במזרח.
"אז למה לעזאזל אתם צריכים להגיע לנצרת?" חקרו אותי ההורים
כשהסברתי להם את תכנית הטיול. "זה נורא פשוט!" הסברתי בסבלנות. מחיפה
אנחנו נוסעים לנצרת בתחבורה ציבורית, משם יש אוטובוס ישיר לעמאן שבירדן דרך מעבר
הגבול שיח' חוסיין ועצירת פיפי באירביד. בעמאן לוקחים מונית לשדה התעופה, ממתינים
שם שמונה שעות, ואז טסים טיסת לילה לאיחוד האמירויות. בדובאי אנחנו ישנים חמש
שעות, אסור לצאת משדה התעופה וצריך לדבר בינינו בשפת הסימנים אחרת יזהו את המבטא,
ואז ממריאים בבוקר לקטמנדו שבנפאל, מורידים את הכאפיה, ממשיכים בריקשה למרכז העיר,
ומשם כשהציוד על גבי חמור מגיעים לתחילת הטרק בצעדה של יומיים בשלג. הכל באמת היה
פשוט מאוד, לא צריך לתכנן יותר מדי, אבל בענין ההגעה לנצרת נתקלנו בקשיים חמורים
מאוד.
"מאיפה בדיוק יוצא האוטובוס שלכם לעמאן?" תחקרתי בטלפון את
הבחורה המנומסת מחברת נזרין טורס.
"אה...רגע..." היא הלכה לברר וחזרה כעבור זמן מה, "אתה
צריך להגיע למשרדים שלנו, זה נמצא ליד מלון נצרת, ממול משרד הבריאות." ניסיתי
להשיג כתובת של ממש, אבל לא היתה כזו בנמצא משום מה. שיהיה, חשבתי לעצמי, גוגל כבר
ידע להסתדר עם המידע הזה.
גוגל לא הסתדר עם המידע הזה. מלון נצרת אינו מקום שקיים באמת, ככל הנראה,
ואילו אתר משרד הבריאות מצהיר שהם יושבים ביפיע, הכפר השכן, ולא בנצרת עצמה.
החלטתי לנסות ולהתקשר שוב. הפעם נפלתי על בחור שחזר על מלון נצרת ומשרד
הבריאות, אבל גם הואיל להוסיף שכל הטוב הזה נמצא בצומת ואסאפיה. חזרתי עם המידע
הזה לגוגל מפות, אבל הוא השיב את פניי ריקם, והסכים להכיר רק בצמתים בעלי שמות משעממים
להפליא, כמו "צומת נצרת דרום" ו"צומת נצרת צפון".
בשלב זה החלטתי להתחכם, ולתחקר בנושא את משרד הבריאות.
"שלום, הגעתי למשרד הבריאות? רציתי לשאול איפה בדיוק אתם נמצאים
בנצרת."
"עכשיו אתה רוצה להגיע? אנחנו סוגרים בעוד עשר דקות."
"לא לא, אני רק רוצה להבין איפה אתם נמצאים, נתנו לי כתובת של חברת
נזרין, ואני לא מוצא אותם, ואמרו לי שזה לידכם."
שתיקה קצרה בקו.
"אתה צריך חיסון?"
"לא!" כמעט והתייאשתי. "רק תגיד לי איפה אתם."
"אנחנו ליד מלון נצרת" הוא ענה ביובש, ורגע לפני שהתחלתי לכרוך
את כבל הטלפון סביב צווארי הוא הוסיף, "יש שם גם בנק ירושלים".
בנק ירושלים זה חדש! רצתי למחשב וחיפשתי את בנק ירושלים סניף נצרת. באתר
יש כתובת מדויקת: רחוב 1100 בית מספר 2, שגוגל מפות כמובן לא מצא, ותיאור מילולי:
צומת אום ואסף, צמוד למלון נצרת...
התקשרתי גם לבנק, וגם שם מצאתי בחור מאוד מבולבל שלא שמע מעודו על הרעיון
השנוי במחלוקת של כתובות. האמת היא שגם אני התחלתי לפקפק בנוהג המנוכר הזה. לשם מה
יש לכולנו כתובות? מה אנחנו עושים בהן? אי אפשר פשוט לשאול מישהו בדרך? אי אפשר
פשוט לכוון את כולם למלון נצרת?
רגעים ספורים לפני נקודת השבירה בה אני מבטל את כל הטיול ונוסע לכנרת
(מקום שאני מכיר ויודע לאתר בכוחות עצמי) החלטתי להעיף עוד מבט במפה. התעמקתי פה
ושם בתרשים המפותל של העיר, ועיניי נעצרו על "בי"ס אל-ואספיה", ליד
צומת נצרת דרום. השם הזה מוכר לי, המהמתי לעצמי, וחזרתי אל הדף שבו שרבטתי את כל
השמות שהוטלו לעברי במהלך הסאגה הנוכחית. צומת ואסאפיה, היה כתוב שם. האם נצרת
דרום היא-היא ואסאפיה? הגדלתי את המפה למקסימום האפשרי, ושם, בקטן, ממול
לבי"ס צוין "תחנה לבריאות הציבור". זה דומה מאוד למשרד הבריאות! זה
סופי: צומת ואסאפיה, היא אום-ואסף, היא נצרת דרום. רציתי לקום ולרקוד מרוב שמחה,
אבל העדפתי שלא ליידע את שותפיי למשרד שזה עתה בזבזתי יום עבודה שלם בנסיון לאתר
כתובת בנצרת. חמקתי בשקט לפינת העישון, ושם ביצעתי את ריקוד הנצחון הסטנדרטי שלי,
שיודעי דבר מתארים אותו כשילוב מודרני בין סווינג להתקף אפילפסיה. בשביל רגעי
הנצחון הקטנים האלה כדאי לחיות.
כל זה, כמובן, לא שינה הרבה. נהג האוטובוס מחיפה לנצרת פשוט אמר לנו איפה
לרדת. היה שם בנק ירושלים ותחנת בריאות הציבור, וגם, תאמינו או לא, מלון נצרת. היה
שם גם אוטובוס שלקח אותנו לירדן, אבל זה כבר סיפור לטור אחר.
יגעת ונסעת,
רן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
