עיתונות רצינית
גיליון מספר 82, 3.9.12, ה' באייר תש"ח
בסייעתא דפסטא
רן שליי
לפני מספר אמשים שבתי אל דירתי החיפאית כהרגלי, לאחר עוד יום
מפרך במכרות הטכניון. על הדלת אני מוצא פתק: "אסיפת דיירים! כל דיירי הבנין
מתבקשים להתייצב היום בעשרים אפס אפס בדירה מספר אחת, לצרכי בחירת ועד בית
חדש". השעה היתה בדיוק חמישה לשמונה, ולכן ראיתי לנכון ללכת לנמנם מעט לפני
הישיבה הגורלית. באזור תשע וחצי התעוררתי, וחשבתי להכין לעצמי ארוחת ערב, אלא
שנזכרתי שישיבת ועד הבית מתקיימת ברגעים אלו ממש, ובאמת רציתי להתלונן על מצב
הפטוניות בכניסה לבנין.
עדיין אפוף מעט בקורי שינה, ירדתי אל הדירה הראשונה ומצאתי
שם שלוש נשים מבוגרות למדי, שתיים מהן ועד הבית הנוכחי, מתווכחות במרץ רב, עד כמה
שניתן להיות נמרץ בגיל כזה. מרגע שנכנסתי נעצר הדיון באחת, וכל העיניים הופנו
אליי.
"הנה, אתה יכול להיות ועד הבית!" זעקה גברת אחת.
אני? הופתעתי. לא שאיני רואה בעצמי אדם בוגר ואחראי, אלא שלעיתים אני נוטה
לשכוח דברים, או להתעצל לעשות אותם, והפעם היחידה בה ניסיתי לגדל טאמאגוצ'י
הסתיימה במעצרי עקב הזנחה פושעת ועבירה על חוק צער בעלי חיים, ואשפוז פסיכיאטרי
ממושך עבור פיסת האלקטרוניקה היפנית. הם מאוד רגישים בגיל הזה.
מתברר אפוא, שועד הבית הנוכחי אינו מעוניין להמשיך בתפקידו,
ויש לאתר דייר חדש שיקח על עצמו את השררה והבירוקרטיה הכרוכות בניהול משק הבנין. האלטרנטיבה
השלטונית המוצעת, בהיעדר מתנדבים תמימים, הינה שכירת חברת ניהול חיצונית בעבור שכר
טרחה דמיוני לחלוטין, או השארת הבנין ללא ועד בית, מצב שהתקשיתי לראות את
חסרונותיו, אך הובטח לי שישנם כאלו.
"רבותיי," פניתי אל הנוכחות לאחר שהות קצרה לשקילת
הנושא, "אני אהיה ועד הבית אלתרמן 12." (הכתובת בדויה; גם כך יש לי די
והותר מעריצות מתחת לחלון). הקשישות קמו והריעו לי ממושכות, ואז הישיבה נסתיימה,
הואיל וכבר היה תשע וארבעים, הרבה מעבר לשעת השינה של כמה מהן.
למחרת היום הגעתי לבנק וקיבלתי על עצמי את חשבון הבנק של ועד
הבית, את פנקסי הקבלות והצ'קים, קלסר עם כמה דפי חשבונות, הכתר והשרביט. עוד באותו
היום ביצעתי שינויים ראשונים מתוקף סמכותי – תיקנתי את הפטוניות בכניסה, וצבעתי את
חדר המדרגות בכתום, צבעו הרשמי של הבנין. (למען החוששים לבריאותי ולזמני הפנוי, לא
ביצעתי עבודות פרך אלו בעצמי, כמובן, אלא על ידי בעלי המקצוע המוסמכים לכך.)
סליחה, תפסה אותי למחרת אחת מהישישות (אני לא מבדיל ביניהן) בכניסה
לבנין, למה חדר המדרגות שלנו כתום?
זה הצבע הרשמי של הבנין, השבתי, את מוזמנת להסתכל בתקנון.
נתברר שלא שמעה מעודה על התקנון. מסרתי לה עותק של
"תקנון ועד הבית אלתרמן 12, גרסת אוגוסט 2012", שם ניסחתי בליל אמש את
המנון הבנין, דגלו וצבעו הרשמיים, תקנות התעבורה במדרגות, סמכויות שלטוניות ועוד
ועוד. "אבל לא הצבענו על זה!" היא התלוננה. הפניתי אותה לפרק "הרשות
המבצעת" בעמוד תשעים ושש, שם מפורטות הסמכויות הרחבות שניתנו בידיי, כולל
הזכות לקבל החלטות ללא הבאתן לידי הצבעה באסיפת דיירים. התקנון תקף באופן
רטרואקטיבי, ועל כן לא נדרשתי לאשר אותו על ידי הצבעה. כדי לרכך את הביקורת הצפויה
על המהלכים הנ"ל, הזמנתי את דיירי הבנין אל הטירה המתנפחת שמיקמתי על גג
הבנין, בעלות בלתי זניחה לחלוטין. נראה היה שהצעה אטרקטיבית זו אינה מנחמת את אלו
מבין הדיירים שעברו את גיל שבעים, ואינם מסוגלים לקפץ בטירה מתנפחת פן יתפצח אגנם.
למחרת היום הנפתי את דגל הבנין
הן בכניסה והן מעל הטירה, ובמסגרת מסדר הבוקר השמעתי את המנון הבנין, המבוסס באופן
גס ורעיוני על המנונה של איטליה בשנות הארבעים. לא
נרשמה התלהבות יתרה. מאוחר יותר קיבלתי טלפון זועם מהבנק: ההוצאות האחרונות
שביצעתי, כולל השכר הנאה שמשכתי לעצמי בעבור ניהול הבנין, דלדלו את חשבונה של
הקיסרות (כעת היתה זו "קיסרות אלתרמן 12"; בכניסה לבנין הועמד פקיד
גבולות). אין מנוס, אמרתי ביני לבין עצמי, מטעמים כלכליים עלינו לשקול את התרחבות
הקיסרות במובן האימפריאלי.
הקרב תוכנן
בקפדנות: למחרת בעשר בבוקר הותקף בנין אלתרמן 14 במתקפת פתע ארטילרית אכזרית וחסרת
פשרות, שכללה בלוני מים שהושלכו אל מעבר לחלונות הפתוחים. לאחר הריכוך האוירי
נכנסתי לבנין בראש צבא שכירי החרב שגייסתי, וכבשתי אותו ללא כל התנגדות (כולם היו
בעבודה). דיירי אלתרמן 14 הוכפפו לאימפריה, ונאלצו מעתה לשלם מס מיוחד לצורך תחזוקתה.
במהלך בזק המשכתי והשתלטתי על הבניינים אלתרמן 16-28, בחלקם נתקלתי בכיסי התנגדות
שנוטרלו. כל הבנינים הכבושים נצבעו כתום. בנאום שנשאתי באותו ערב בפני הנתינים
החדשים הבטחתי צדק ושוויון לכל, ושמירה על זכויות אזרחיות ועל חופש הביטוי. המעטים
שמחו כנגדי הועלו על המוקד למען יראו וייראו.
למחרת
ביצעתי את הטעות הגדולה שלי – זוהי טעות שמבצע כל מצביא בסופו של דבר – וניסיתי
להשתלט על שטח שלא יכולתי לו. מדובר היה בגן השעשועים בפינת אלתרמן 28. המון זועם
של אמהות צעירות וילדים שחסמתי את דרכם לאוטו גלידה השיבו מלחמה שערה, והצליחו
לאגף אותי בפינת הגן, ולבסוף לכלוא אותי באחד ממתקני החבלים עד לבואה של המשטרה.
תבוסה זו סימלה את קיצה של אימפרית אלתרמן 12.
עכשיו אני
יושב במעצר, ומחכה למשפטי בעוון מעילה בכספי ציבור, תקיפה, השחתת רכוש וטמטום
כללי. אך למען האמת, לא כל כך נורא פה בכלא; שמעתי שבאגף ד' מחפשים מתנדבים להקמת
ועד.
הכיבוש משחית,
רן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
