לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


סיפורים ועדכונים על הלהקה

Avatarכינוי:  Vaiolet & Yuly

בת: 92

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2009

פרק חמישי - I Can't Feel Love


למטה, נשמח לתגובות

נכתב על ידי Vaiolet & Yuly , 20/3/2009 18:35  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק חמישי - I Can't Feel Love


הממ... היי.

אנחנו שוב מזניחות כי אין לנו מוטיבציה להמשיך עם הסיפור כי אין תגובות ואין קוראים!

יש רק 1-2 קוראים שמגיבים כאן, אולי יש עוד אבל לא ממש רואים את זה אז אין טעם להמשיך בסיפור אם אף אחד לא קורא, אנחנו יכולות לכתוב אותו בשביל עצמנו ושוב להפסיק לעדכן את הבלוג.

אבל בינתיים קבלו את הפרק החמישי בסיפור, תהנו (אם מישהו קורא פה בכלל...)

 


 

"יאללה, בואי" אמרה מריה בהתלהבות, כולם היו שמחים בשבילי כשהגיע הזמן שאשתחרר מהחדר המחניק של בית החולים, האחיות של המחלקה חייכו אליי בצביעות, חוץ מאלן שבאה לחבק אותי ואיחלה שלא יקרה לי שוב דבר כזה.
החלפנו טלפונים והבטחנו אחת לשנייה לשמור על קשר. כולנו- אני, ליסה, כריס, מריה, שין, קירו, סטרייפי ויו עמדנו בפתח בית החולים, מריה וכריס דיברו ביניהן, ליסה עמדה בצד ונעצה מבטים ביו שגם הוא עמד לבד בצד והתעסק בפלאפון שלו, העיקר לא לדבר עם מישהו. שין וסטרייפי דיברו ביניהם, קירו ניגש אליי כדי שלא אשאר לבד.
"איך את מרגישה?" שאל בחיוך. לא הייתי בטוחה בתשובה, אבל מה שהיה בטוח שהוא לא ממש מתעניין בזה אלא עושה את זה כדי לפתוח איזו שיחה, הייתה לי הרגשה כזאת... "בסדר גמור" עניתי באדישות, לא בכוונה. "קרה משהו?" שאל, דיי בטוח שאני אשקר לו אם אגיד שלא. "לא, למה... – " "אני נורא דאגתי לך כששמעתי על מה שקרה" קטע אותי והסתכל אל תוך עיניי, מוכיח לי שהוא לא משקר. "איך זה קרה? ממה זה התחיל? איפה היית לפני שהתאונה קרתה?" "אני לא זוכרת" עניתי רק כדי להתחמק.
"את יודעת, אם היה נמחק לך הזיכרון לא היית זוכרת איך קוראים לך בכלל ולא היו משחררים אותך מפה כל כך מהר" גיחך וחיכה לתשובה. "זה לא כל כך משנה עכשיו, העיקר שעכשיו הכל בסדר, לא?"
עניתי קצת מעוצבנת. אף פעם לא הייתי כל כך עצבנית לפני הגירושים של ההורים, נזכרתי בזה וביום של אתמול וזה עשה לי קצת רע, למרות שדיי התגברתי על זה, דברים אחרים עניינו אותי כרגע.
"את לא צריכה להתעצבן, אני רק דואג לך, את יודעת את זה" "זה התפקיד של שין לדאוג לי" קירו באמת נראה לי יותר דואג משין, קירו תמיד היה כמו האח השני שלי ולפעמים אפילו עזר לי יותר. "שין עסוק עכשיו" אמר וסימן לי עם המבט איפה שהוא עמד. רק מלהסתכל על סטרייפי עשה לי תחושה רעה, לא היה לי נעים להיות בקרבתו אחריי שקרה מה שקרה, שאני אפילו לא יודעת אם זה היה אמיתי או לא.
אותו דבר תקף גם ליו, אני כבר לא יודעת אם אני אוכל להתייחס אליו כמו פעם, למרות שגם פעם לא סבלתי אותו.
"טוב, בואו נלך, או שאתם רוצים להישאר בבית חולים עוד הרבה זמן?" שאל יו את כולנו כנראה, כולם התחילו למלמל משהו בינם לבין עצמם והתחילו להתקדם אל עבר המיניבוס שבא לאסוף את כולנו.
התיישבתי באחד המושבים הקדמיים, מתפללת שסטרייפי או יו לא ישבו לידי. מצד אחד שלי התיישבה כריס, כולם עברו למושבים האחוריים, שין וקירו מאחורינו. המושב לידי נשאר ריק, הסתובבתי אחורה ובחנתי מי חסר. נו, ברור, יו. יו עלה אחרון, מסתכל על המושב שלצידי במבט דיי מפוחד, מחפש מושבים אחרים, רואה שהכל תפוס כבר. הוא נאנח והתיישב על ידי, נצמד לחלון, נאנח. גלגלתי את עיניי והבטתי לכיוונה של כריס, היא הייתה שקועה במוזיקה מהאייפוד שלה.
כל הנסיעה הייתה שקטה, השתעממתי אז הסתובבתי לדבר עם שין וקירו. "היי, מה אתם עושים?" שאלתי בקול מעצבן, אני יודעת ששין לא סובל את זה. שניהם הפנו את מבטיהם אליי, שברתי את השתיקה במיניבוס ומריה התחילה לדבר עם ליסה, כל השאר המשיכו לשתוק. התיישבתי חזרה במקומי והרגשתי יד על הברך, קפצתי ממקומי מרוב הבהלה, מסתכלת אל עבר יו במבט רצחני. הוא המשיך לבהות בחלון כאילו לא קרה כלום, היד שלו הייתה קרובה אליי. הלב שלי דפק במהירות מטורפת, החטפתי לו סטירה חזקה מרוב עצבים. הוא התעורר מהחלום בו היה שקוע, הוא הסתכל עליי במבט המום, מניח את ידו על הלחי.
כל השאר שמעו את זה, גם הם הסתכלו עליי במבט מופתע, קירו אפילו קם ממקומו כדי לבדוק מה אנחנו נעשה עכשיו, כאילו כולם מצפים לאיזה קרב בינינו שיתרחש כאן ועכשיו, וזה לא איחר לבוא.
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?!" צעק עליי יו, לא התאפקתי ופרצתי בבכי, התחלתי להכות אותו בכל מקום, כל מה שקרה עד עכשיו הדהד לי בראש, כריס אחזה בי וניסתה למשוך אותי מאחורה. הנהג צעק לנו להפסיק ועצר את המיניבוס על שפת המדרכה, אומר לכולנו לרדת ואיים להזמין משטרה.
שין וכריס משכו אותי ממנו ומריה וסטרייפי מנעו מיו להתקרב אליי, פצעתי לו את השפה ושרטתי לו את הפנים, היה בי חשק להיכנס בו שוב, ממתי נהייתי אלימה כזאת? אף פעם לא הכיתי מישהו ככה רק בגלל איזו נגיעה קטנה. אבל במקום מסויים, זה דיי פגע בי. הוא מתייחס אליי כמו אל ילדה קטנה וזולה, כמו אל איזו שרמוטה, חושב שאני אסלח לו על כל מה שעשה לי עד עכשיו.
"שלא תעז לגעת בי יותר ככה" אמרתי בדרמטיות ועזבתי את המיניבוס, כולם ירדו אחריי וסטרייפי צעק עליי מאחור:"תראי מי נוגע במי!" לא התאפקתי והסתובבתי אליהם חזרה, מתקרבת בצעדים מהירים לסטרייפי, מתנפלת גם עליו כמו על יו מקודם, הפעם גם הנהג עזר להפריד אותי ממנו, הייתי מוכנה להמשיך עוד ועוד עד ששין נתן לי סטירה, מעיר אותי מהמצב שהייתי בו, פוקח לי את העיניים.
לא בכיתי, וזה מה שהפתיע אותי, לא הייתי יכולה לבכות, לא היה לי כוח לזה. התמוטטתי על הרצפה, התיישבתי עלייה בזמן שכולם מסתכלים עליי בפחד, רק קירו התקרב אליי והתיישב מולי, מרים את פניי אל שלו באצבעותיו, נד בראשו ומסתכל עליי באכזבה. "מאיפה זה בא לי פתאום?" שאלתי אותו בלי מטרה, באותו רגע הוא היחיד שיכל לעזור לי איכשהוא.
"אנה..." הוא התחיל לאמר אבל השתתק מיד, כל השאר המשיכו לבהות בנו בציפייה, מחכים שאולי יקרה משהו ואתנפל גם עליו. הנהג כבר נסע, השאיר אותנו ככה על המדרכה ברחוב שלא היו בו אנשים כמעט, רק כמה עוברים מהצד השני של הרחוב בהו בנו בצורה מוזרה, סימנתי להם 'זין' עם היד, קירו הוריד לי את היד ומשך אותי בכדי שאעמוד. "אני צריך לדבר איתך" לחש לי ולקח לי את היד, מוביל אותי הרחק מכל השאר. מעיפה מבט אחרון על כולם, שין השפיל את המבט, יו וסטרייפי נגעו לעצמם בפנים וסידרו את השיער, מריה בכתה וליסה וכריס הסתכלו עליי במבט נגעל. 'קוראות לעצמן חברות' חשבתי לעצמי תוך כדי שאני הולכת אחריי קירו, לא יודעת אפילו לאן.

הלכנו יחסית הרבה זמן, הגענו לאותו פארק שהייתי בו לפני התאונה. כל התמונות הדהדו בראשי, כאב לי הראש, כאב לי הכל, הרגשתי מושפלת, שהרסתי לעצמי את הכל. הוא הושיב אותי יחד איתו על ספסל, אותו אחד שישבתי עליו אתמול.
"ספרי לי הכל מהתחלה, קודם כל תתחילי בלמה שין לקח אותך איתו אלינו, בטח יש איזו סיבה" שתקתי, לא רציתי לדבר, אבל הוא יודע הכל גם בלי שאגיד מילה.
"דברי" האיץ בי, דרוך לשמוע מה יש לי לאמר. בסופו של דבר זה יצא מתוכי, לא יכולתי להחזיק מעמד יותר.
"ההורים שלנו התגרשו. הוא לא רצה שאני אדע על זה מהם, אז הוא בעצמו לקח אותי מבית הספר וסיפר לי. בגלל הגירושים להורים היו סידורים בבית ולא יכולתי להישאר איתם. עזוב את זה שההורים שלי בכלל לא דיברו איתי על זה אף פעם, זה גם לא נראה שזה היה עלול לקרות! הכל היה בסדר, אני לא מבינה מה השתנה פתאום..." הפסקתי לרגע לראות את תגובתו, הוא שתק והמשיך להסתכל עליי.
"את האמת הייתי מעדיפה שהייתי יודעת על זה מההורים ולא משין, הוא תמיד מתערב בעניינים שלא קשורים אליו – " "הוא רק ניסה לעזור וחשב לטובתך" קטע אותי קירו והעלה חיוך קטן. "אז הוא ניסה, לא הצליח" "תמשיכי".
"הגעתי אליכם במצב רוח רע, לא ממש רציתי לראות אף אחד באותו רגע, יו המשיך להציק לי כרגיל... – " פתאום כל מה שהוא עשה לי בבית חולים ולפני זמן מה היום עלה שוב למחשבותיי, לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי.
"זוכר שראית אותי ואת סטרייפי מחובקים? אז הוא רק ניסה לנחם, שום דבר מעבר לזה" "אז למה התנפלת עליו היום?" "חכה, תן לי להמשיך, תכף תדע". עם קירו היה נוח לי לדבר על הכל, אפילו יותר נוח מאשר עם החברות שלי, הוא תמיד הבין אותי ותמיד עזר לי. הייתה לי הקלה רק מעצם העובדה שאני מדברת איתו עכשיו ככה על הבעיות שלי בשלושה הימים האחרונים.
"במסעדה בכלל לא היה לי תיאבון, כל הזמן הדברים הדהדו לי בראש, אז כשהלכתי מהשולחן זה לא שלא רציתי להיות איתכם ספציפית, פשוט העדפתי להיות לבד". התלבטתי אם לספר לו את מה שקרה אחר כך עם סטרייפי כי אני בעצמי לא יודעת אם זה היה חלום או מציאות, אבל מה כבר יש לי להפסיד?
"עכשיו מה שאני אספר לך... טוב, אני לא בטוחה אם זה חלום או שזה קרה באמת. אחריי שיצאתי מהשירותים, ראיתי את סטרייפי, ופתאום... קרה משהו..." לא, לא יכולתי להמשיך. "מה קרה?" הוא ניער אותי מהמחשבות וגרם לי להמשיך לדבר.
"לא יודעת, הוא פשוט דחף אותי על הקיר וניסה... לנשק אותי" קירו ישב המום, לא מבין על מה אני מדברת. "הוא לא ניסה לנשק אותך, כולנו היינו שם ואני בטוח שלא קרה שום דבר" "זה קרה לפני זה, התכוונתי לצאת ופתאום אני רואה אותו מולי, הוא דחף אותי ונעל אחרינו את הדלת ואז השאיר אותי שם לבד" הדמעות כבר עמדו בגרון, הסתכלתי למעלה כדי להעלים את הדמעות שעמדו בעיניים, מאיצה בעצמי להמשיך.
"אחר כך כבר התעוררתי כשאני נעולה לבד בתוך התא שדפקתם עליו, כשראיתם שאני נמצאת שם יותר מדי זמן. אחר כך חשבתי שזה היה חלום, אבל כשיצאתי ראיתי שסטרייפי מנסה להתעלם ממני, יותר מדי שקט ומופנם, אז אני לא מבינה איך פתאום מצאתי את עצמי בתא בלי שאני זוכרת מה קרה אחריי שהוא השאיר אותי שם לבד, אני כבר לא יכולה לחשוב על זה, זה משגע אותי" נשענתי על קירו, משפילה מבט, לא מאמינה שבאמת סיפרתי לו כזה דבר. הוא דחף אותי קצת, מאלץ אותי להמשיך.
"יו המשיך להתגרות בי אחר כך וגרם לי להרגיש עוד יותר רע, הלכתי משם בדיוק לאותו מקום שבו אנחנו עכשיו, ישבתי פה מי יודע כמה זמן, לא עניתי לשיחות ולא רציתי לראות אף אחד. כשקמתי הרגשתי סחרחורת ובדיוק התחיל גשם, קרתה התאונה ומאז ההמשך ידוע" לא באמת רציתי להמשיך לספר לו על מה שקרה עם יו, הרגשתי שאני צריכה לחפות עליו, לא יודעת למה.
"אז מה קרה לך עם יו?" 'איך הוא יודע הכל?!' "טוב... בבית חולים... היה איזה משהו איתו..." הסתכלתי עליו במבט שואל, מחכה לסימן להמשיך. הוא פשוט שתק ובהה בנקודה מסויימת. "קירו!" דחפתי אותו קצת והערתי אותו מהמחשבות. "מה היה לך איתו?" "חשבתי שלא שמעת מה שאמרתי" היססתי קצת לפני שהתחלתי לדבר. "קירו שומע הכל" אמר לי וחייך חצי חיוך.
"יו ניגש אליי כשהייתי לבד בחדר ופשוט התיישב לידי, אמר לי שהוא... אוהב. אוהב אותי. ניסה לנשק אותי. דחפתי אותו מהחדר ובאותו רגע נכנסו סטרייפי ושין. שין כבר יודע על זה, סיפרתי לו על מה שקרה עם יו אבל על מה שקרה או לא קרה עם סטרייפי לא" "ובגלל זה התחלת לריב עם יו במיניבוס?" "לא" יישרתי אליו מבט, התחננתי שלא יאלץ אותי להמשיך לדבר, למרות שאת הנורא ביותר סיפרתי לו כבר.
"אז...?" "הוא... נגע בי. לא סתם, אלא בצורה כזאת שרק יו יודע, עשה לי יחס של... זונה" כבר לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי, קירו אסף אותי אליו בחיבוק והרגיע אותי, הרגשתי חשופה ומושפלת, עכשיו גם הוא יודע על כל מה שקרה, אולי לא הייתי צריכה לספר לו.
"אז גם על סטרייפי התנפלת בגלל מה שקרה לך איתו..." אמר ספק לעצמו ספק לי, מחבר את כל הדברים שסיפרתי לו בראש.
התנתקתי ממנו וחיכיתי לתגובה שלו, שלא איחרה לבוא:"יו פשוט בן זונה... אני לא מאמין שהוא באמת עשה את זה! אבל אולי הוא באמת התכוון למה שאמר?" אמר בהתחלה בקשיחות אבל אז התרכך קצת. "אבל קירו, זה יו- הוא לא יכול לאהוב" "בטח שהוא יכול, כל אחד יכול, אבל בינתיים זה לא קרה לו" "אז מה אני אגיד לך, יו מצא לעצמו תיזמון מעולה".
"ובקשר לסטרייפי..." אמר קירו אחריי שתיקה ממושכת בינינו. "אני לא זוכר שהוא קם מהשולחן כשהיינו במסעדה כולנו, הוא קם רק כשהלכנו כולנו ביחד, כנראה זה לא קרה באמת" "אבל..." "רגע, אין לך סיבה להרביץ להם ככה, אולי ליו כן, גם אני הייתי מרביץ לו" הוא גיחך והמשיך:"את רוצה שאני אדבר איתו?" "לא!!! אסור שהוא ידע שסיפרתי למישהו!" התפרצתי והרגשתי איך הלב שלי מתחיל לדפוק, כמו מהרגע שיו נגע בי היום. "בקשר לסטרייפי אני לא יודע מה לעשות... – " "התנפלתי עליו היום בגלל מה שהוא אמר לי בזלזול כזה 'תראי מי נוגע במי!', זה הרתיח אותי, בדרך כלל אני לא כזאת, אף פעם לא הלכתי והכיתי מישהו רק בגלל משהוא שהוא אמר לי, אבל בגלל כל מה שקרה..." הוא הנהן בהבנה ושתק.
"סטרייפי תמיד חייב להוסיף אש למדורה". שתקנו במשך זמן מה, קירו הרס את השתיקה "לאן את רוצה ללכת עכשיו?" "הביתה" אמרתי בבטחה. "ההורים שלך יודעים על התאונה?" "כנראה שלא" "איך לא?!" התפלא והביט עליי בשאלה "הם עסוקים מדי ואני לא רוצה שהם ידעו" משכתי בכתפיי כמובן מאליו. "לאיזה בית את רוצה ללכת?" "איזה עוד יכול להיות? הבית שלי. אני לא מתכוונת לראות את יו וסטרייפי אחרי כל מה שקרה" אמרתי בעצב ונשכתי את שפתי, חושבת שאם אפשר היה להחזיר את הזמן הייתי משנה את הכל.
"אני אלווה אותך הביתה, שלא תלכי לבד, לא עכשיו" "אתה יותר טוב משין, אתה אמור להיות האח הגדול שלי" אמרתי אליו בחיוך. שנינו קמים וממשיכים ללכת בשתיקה. "אני לא יותר טוב משין, תאמיני לי שלא" אמר לפתע בשקט. "למה אתה מתכוון?" עצרתי ובהיתי בו, הייתה לי תחושה מוזרה לגביי מה שהוא אמר.

נכתב על ידי Vaiolet & Yuly , 18/3/2009 01:22  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Cinema Bizarre Team ב-31/7/2009 09:44
 



לדף הבא
דפים:  

1,225
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לVaiolet & Yuly אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Vaiolet & Yuly ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)