היי, בלי הרבה הקדמות, שני פרקים ברצף, תהנו D=

פרק 3

מצאתי את עצמי יושבת על ספסל בפארק אחריי הליכה ממושכת, השמיים שינו את צבעם ועננים גדולים החלו להתאסף. כבר התחלתי לעכל את העניין של הגירושים, חשבתי על היתרונות שיכולים להיות מזה, ההורים יפנקו אותי יותר וככה יהיו לי שני בתים ושני חדרים שלי ללכת אליהם, קצת פרטיות מאמא או מאבא כשאני באמת צריכה את זה. זה לא הדבר היחיד שהטריד אותי כשישבתי שם לבד, מה שקרה מקודם נראה לי די מוזר. אני לא חושבת שנרדמתי בתא, איך הספקתי כל כך מהר? ולמה ישר לא הלכתי מהמסעדה ודווקא לשם? הכל נראה לי יותר מדי אמיתי, וגם כשראיתי את סטרייפי אחר כך, הוא נראה לי מוזר, כאילו שומר איזה סוד ומתבייש במשהו שעשה, עמד שם בצד בשקט.
יו עצבן אותי כרגיל עם כל הצביעות והאדישות שלו, כל הזמן מתחצף אליי ומתייחס אליי כמו אל תינוקת, הם בכלל לא היו צריכים לטרוח לחפש אותי, ממילא אף אחד לא ביקש מהם ולא באמת אכפת להם ממני.
ביום אחד כל כך הרבה בעיות, מעניין אם זה מדאיג מישהו. בדיוק בדקתי את הפלאפון, עברו שעתיים מאז שאני יושבת כאן לבד, אנשים עוברים ונועצים בי מבטים מיואשים ומלאי רחמים, בפלאפון רשומות 13 שיחות שלא נענו, הרוב מחברות שלי והשאר משין ומספר חסוי אחד.
הכנסתי את הפלאפון חזרה לכיס והרמתי את המבט לשמיים, נראה כאילו עומד להתחיל גשם. קמתי מהספסל, קצת מסוחררת, מרגישה כאילו שחכתי מה זה לעמוד וגם נרדמה לי הרגל.
הלכתי לאט ובזהירות בשדרה שמובילה החוצה מהפארק, עושה את דרכי הביתה, כל הדרך מיישרת מבט לרצפה. עברתי במעבר החצייה, כשפתאום שמעתי חריקה מחרישת אוזניים, משהו כבד פגע בי והעיף אותי מהמקום.

פקחתי את עיניי, מרגישה סחרחורת, רואה מולי קיר לבן מטושטש. תוך כמה שניות הראייה מסתדרת, שומעת קולות זרים מרחוק, מסתכלת סביבי ומבינה סוף סוף- אני בבית חולים.
"אנה!!!" צרחו מריה וכריס ביחד, כריס התחילה לבכות וליסה חיבקה אותה. כל הנוכחים בחדר התקרבו אליי ונעמדו מסביב למיטה, ניסיתי לקום אבל הכל התחיל לכאוב לי, מביטה אל היד ורואה את האינפוזיה תקועה בתוכי, נושמת כמה נשימות עמוקות ולא באמת מתייחסת למה שכולם אומרים לי, מנסה להבין איך הגעתי למצב שלי. הרגשתי מובסת, יכול להיות עוד משהו יותר גרוע מזה ביום החסר מזל הזה?
כולם- שין, קירו, סטרייפי, יו, מריה, כריס וליסה ריחמו עליי יותר מאשר אני על עצמי, כבר עברתי תאונה בעבר אז זה לא היה חדש לי, אני לא פוחדת מדברים כאלו ואני אדם מאוד חזק באופי וזה מה שכולם אומרים עליי. אני לא יודעת למה, אבל פתאום נשברתי, נזכרתי בכל מה שעבר עליי עד המצב אליו הגעתי, הרגשתי כמו ילדה קטנה, כל מה שרציתי זה חיבוק מאמא ואבא ושהכל יחזור להיות טוב כמו שהיה פעם.
שין החזיק לי את היד בלי האינפוזיה, מנסה להרגיע אותי, מתיישב על קצה המיטה ומחזיר לסטרייפי מבט מלא משמעות. אחריי שנרגעתי כבר והדמעות פסקו, יישרתי מבט כועס ליו. זה לא שהוא אשם במה שקרה, וגם רציתי לבחון את התגובה שלו. להפתעתי, הוא לא נשאר אדיש כמו שתמיד היה כלפיי. הוא נשען על הקיר מולי, מביט על נקודה מסויימת ברצפה, נראה עצוב מתמיד. ממתי יו עצוב? הוא היחיד שתמיד היה תקוע לו קוץ בתחת, תמיד כל כך שמח ומתנשא, פתאום לראות אותו ככה עורר בי סוג של רחמים אליו.
"אנה... איך את מרגישה?" שאלה מריה בקול חלש ורועד, מתכופפת אליי קצת ובוחנת את פניי. לא הספקתי אפילו להתחיל להגיד לה משהו, דלת החדר נפתחה ונכנסו לתוך החדר רופא ושתי אחיות.
"צאו, אנחנו צריכים לבדוק אותה" אמר הרופא באדישות והכניס שולחן עם מזרקים לתוך החדר, זה החליץ אותי יותר מהעובדה שהולכים לבדוק אותי.
כולם יצאו למעט סטרייפי שנשאר אחרון, מעיף לי מבט אחרון, כולא את העיניים שלו בתוך שלו ומשאיר לי הרגשה רעה, הרגשה של אשמה. נשמתי לרווחה וסרקתי את אחת האחיות, מגלה שזאת אותה אישה שיו הסתכל עליה כשיצאנו היום למסעדה. צירוף מקרים מוזר.
"אנחנו לא עומדים לעשות לך משהו כואב, אל תדאגי, אני רק אבדוק מה מצב הרגל שלך, היא נפגעה מהתאונה במיוחד – " "איך במיוחד?!" שאלתי בלחץ, כבר חושבת על מה שעלול לקרות אם היא נפגעה לגמריי. "אל תדאגי, תוך יומיים-שלושה תשתחררי מפה כמו חדשה. אין לך שבר, זה יחלים מהר, יש לך מזל שהמכונית העיפה אותך למדרכה, על הכביש זה היה יכול להסתיים באסון יותר גדול מזה".
עצמתי את עיניי בחוזקה, מנסה לעכל את הדברים, את איך שהכל הסתדר, מה היה קורה אם לא היה קורה כלום, ובלי ששמתי לב הרופא והאחיות כבר עזבו ונשארתי לבד.
נאנחתי ויישרתי את המבט אל הקיר שממול, קיר לבן ריק וקר, קיר שרוצים לפרק ולברוח ממנו כמה שיותר

מהר. שנאתי בתי חולים, הייתי כאן יותר מדי פעמים, זאת הפעם השנייה שאני מאושפזת כאן ועוד הרבה פעמים שביקרתי כאן. אני שונאת להיות פה. אני שונאת להרגיש חלשה, שונאת להרגיש רחמים מאנשים אחרים.
ניסיתי להתיישב פחות או יותר, כבר לא כל כך כאב לי בגלל המשככים שנתנו לי, נשענת על הכרית ומסתכלת על הדלת ומחכה שמישהו יבוא. והמישהו הזה לא איחר לבוא. למרבה הפתעתי זה היה יו, הוא נעמד שוב באותו מקום שעמד מקודם, שם את ידיו מאחוריי הגב והביט עמוק לתוך עיניי.
"מה?" שאלתי אותו. יצאתי לי קול מעוות ומוזר, מה שגרם לו לגחך ואותי זה עוד יותר עיצבן. "מה אתה רוצה?!" שאלתי על סף התפרצות. "אני צריך לדבר איתך" אמר בשקט והתקדם אליי בזהירות, מתיישב על קצה המיטה, לא מוריד את מבטו ממני.

פרק 4

"על מה אתה רוצה לדבר איתי?" שאלתי בשקט."אני..רוצה לספר לך משהו... " "מה?" שאלתי בגיחוך. הוא נראה רציני מדי. "אני אוהב אותך" הוא אמר מביט עליי. לא היה לי מה להגיד. הלב שלי קפא כששמעתי אותו אומר את זה. יו אוהב, מי היה מאמין? הסתכלתי עליו עם עיניים פקוחות לרווחה. "מה?" זה הדבר היחיד שיכולתי להוציא ממני באותו רגע. שאלתי בשביל לשמוע אם זה באמת נכון. הוא התקרב אליי לאט לאט מקרב את שפתיו אל שלי." זוז ממני!" צעקתי עליו. לא האמנתי לו,ידעתי שהוא עושה זאת מסיבה מסויימת, זה יו, הזה שדופק וזורק, הוא לא באמת מסוגל לאהוב.
דחפתי אותו ממני והוא נדפק בדלת, בדיוק אז שין וסטרייפי נכנסו. "מה קרה?" שין שאל, רואה שמשהו לא בסדר עם יו. "האחות המפגרת שלך זה מה שקרה!" הוא אמר ויצא בדרמטיות מהחדר. שין וסטרייפי התחילו לצחוק, רק אני שתקתי, כמעט בכיתי, זה היום הכי גרוע בחיי.
"מה אתם צוחקים?" שאלתי באיום, באמת שלא התכוונתי להגיד להם את זה בנימה של איום אבל זה מה שיצא מתוכי, הלב שלי נשבר, הם צוחקים והם לא יודעים אפילו על מה. סטרייפי השתתק ברגע שקלט את המבט שלי, שין המשיך לצחוק, נרגע קצת עם כל שנייה שעברה. סטרייפי דחף אותו עם המרפק ומסמן לו להסתכל עליי, שין השתתק הסתכל עליי בהבעה משונה.
"מה עשית ליו שהוא השתגע ככה?" שאל סטרייפי, מתקדם אליי לאט, לא מבינה מה יש לכולם שהם נזהרים להתקרב אליי כאילו אני איזה חיית טרף. "באיזו זכות אתה שואל אותי את זה?" המשכתי להסתכל עליו באותו מבט רצחני, הוא קפא במקום והסיט מבט לשין, רומז לו כנראה לבוא אליי.
סטרייפי התקדם חזרה אל הדלת ויצא משם בשקט.
שין התיישב על קצה המיטה, איפה שישב קודם לכן. הוא לא היה צריך להגיד כלום, הבנו אחד את השני בלי מילים. איך שסטרייפי יצא התחלתי לבכות, שין אסף אותי לחיבוק וישבנו ככה בשתיקה דקות ארוכות עד שנרגעתי.
"אז מה קרה בינך ובין יו?" שאל אחריי שהתנתקתי ממנו. משכתי באפי והסתכלתי לכיוון הדלת, מוודא שאין שום יו בסביבה. "הוא חוצפן, אתה יודע?" שין הסתכל עליי במבט נוקב, כאילו מבין למה אני מתכוונת. "אל תתחילי לדבר איתי בחידות, מה הוא עשה לך?" הוא נשמע דואג, כאילו ממלא את מקומו של האבא, זה הזכיר לי אותו והדמעות שוב עמדו בעיניים, העלמתי אותם מהר והתחלתי לספר לו על מה שקרה.
אחריי שסיפרתי לו והוא ישב בשקט עוד כמה שניות הרגשתי לחץ נוראי, מרגישה מאוימת וחשופה, כאילו שגיליתי עכשיו סוד חשוב שלא הייתי צריכה לספר. הוא קם באיטיות מהמיטה, כמו שהוא תמיד עושה, הוא תמיד עצלן. אבל הפעם הוא נראה כועס, ספק עליי ספק על יו. "אל תגיד לו שום מילה על זה" אמרתי אליו בקול מתחנן והתכוונתי לכל מילה, הוא הסתובב אליי ובהה בי מספר שניות, מתקרב אליי ונושק לי ללחי. "לילה טוב" אמר בשקט ויצא מהחדר, מכבה אחריו את האור.
נשכבתי חזרה, כל אירועי היום הדהדו בראשי. המבט שלי התרכז על השעון שהיה תלוי בקיר לידי, ליד החלון. אור הירח היה הדבר היחיד שבזכותו הייתי יכולה לראות את עצמי. קברתי את עצמי בתוך השמיכה, מקווה כבר להירדם ולהתעורר שוב בבית, עם הורים ששוב ביחד, ללכת לבית הספר ולחזור הביתה כמו שתמיד הייתי עושה, ושכל המקרים עם סטרייפי ויו יהיו רק חלום בלהות.

שמעתי רעשים לצידי, פקחתי עין אחת למחצה והצצתי מתוכה על המתרחש. כריס וליסה ישבו על כסאות בצד אחד של המיטה, מריה עמדה בצד ודיברה עם שין וקירו דיבר עם האחות. יו וסטרייפי לא נראו בסביבה. נשמתי לרווחה, מוכנה ליום חדש ומקווה שיהיה יותר טוב.
פקחתי את העין השנייה, מתמתחת ובכך מושכת את תשומת הלב של כל הנוכחים בחדר אליי, כולם מחייכים אליי ושואלים לשלומי. אותה האחות מאתמול, אחת מהן לפחות, זאת שיו הסתכל עליה ואני עדיין לא יודעת את שמה. היא ביקשה מכולם ללכת מהחדר בינתיים כדי שתוכל לבדוק אותי.
אחריי שכולם יצאו היא הציגה את עצמה:"שמי אלן, אני סטודנטית לרפואה ועובדת כאן במסגרת הלימודים שלי" היא התחילה לספר על עצמה ועל המוצא שלה, ההורים שלה, המטרות שלה בחיים ועוד הרבה דברים מהחיים שלה, היא נשמעה לי נורא נחמדה ומעניינת, אחריי שסיימה לבדוק אותי התיישבה לצידי והמשיכה לדבר. 'כמה שהיא מדברת... פשוט לא יכולה לסתום'. "אני יודעת רק את השם שלך, ספרי עוד משהו על עצמך" אמרה וסידרה את השיער הארוך שלה בקוקו. "מה אני כבר יכולה לספר על עצמי" גיחכתי, החיים שלי משעממים, אין באמת משהו שאפשר לספר. "אח שלך מפורסם, זה כבר משהו" אמרה וחייכה חיוך ערמומי.
"מה אני כבר יכולה לעשות איתו, הוא אח מדהים וכל זה ולאחרונה אני רואה אותו דיי הרבה כי הלהקה שלהם לא עסוקה ויש לו הרבה זמן פנוי... – " "יש לו חברה?" קטעה את דבריי בהתלהבות, תולה בי מבט נואש.
הרהרתי לפני שעניתי, לא רציתי לסבך את שין עם התשובה שלי. "לא שידוע לי..." עניתי בשקט והשפלתי מבט. "או, הבנתי" אמרה בקצת עצב והמשיכה לתחקר אותי קצת, שואלת דברים ממש לא קשורים אחד לשני.
מספר דפיקות בדלת, לא הספקתי לא אני ולא אלן לענות וכבר היא נפתחה ורומאו עמד בפתח הדלת, מחייך אליי ומפנה מבט לאלן, נושך את שפתו התחתונה.
"היי" אמר באדישות הרגילה לו, מתקדם לעברנו. "היי" ענינו לו אני ואלן ביחד. דיי שמחתי לראות אותו פה, לא יודעת למה. "מצטער שלא יכולתי לבוא אתמול, אבל שמעתי על מה שקרה לך. איך את מרגישה היום?" "יותר טוב" אמרתי לו ומתכוונת לכל מילה, באמת הרגשתי יותר טוב יחסית לאתמול.
"אני חושבת שכדאי שאני אלך" אמרה אלן וקמה מהכיסא, שולחת אליי מבט אחרון ולא טורחת להתסכל על רומאו, יוצאת מהחדר. "אז..." אמרתי בהתנשאות, מחייכת חיוך מתגרה. "מה?" כאן הוא כבר נראה לחוץ מההבעה שלי.
"אל תחשוב שלא ראיתי אותך" אמרתי ודחפתי אותו קצת, מנערת אותו מהמצב המוזר שהוא היה בו. "מה כבר עשיתי?" שאל בתמימות, לא מבין מה אני רוצה ממנו. "איך אלן נראית לך?" "מה זאת אומרת?" "נו אל תתחמק!" "בסדר, לא יודע, למה?" ענה לי בספק ושילב את ידיו, מחכה לתשובה מספקת.
"ראיתי איך שאתה מסתכל עליה" אמרתי בגיחוך, לא באמת מצפה שיגיד לי משהו. "טוב, העיקר שאת בסדר, אני פשוט צריך לזוז לסידורים וזה... אה, מתי משחררים אותך?" "אתה מתחמק" "לא אני לא!" "משחררים אותי מחר אני חושבת, או אפילו היום בערב" אמרתי משועשעת ממנו, הוא נראה כמו ילד קטן ומאוהב.
"אז... אני הולך" "ביי".
נשענתי על הקיר בישיבה, כבר יכולתי לשבת וכלום כמעט לא כאב לי כבר, הייתי מוכנה פיזית ונפשית ליום הזה בתנאי שלא יהיה כמו אתמול.

מקוות שאהבתם ^^

נשמח לתגובות שלכם