קנאי? לא תודה.

"אואוו!", נשמע הצליל המנג'ס של ההודעה במחשב של קורל.

היא נגשה אל המחשב ברוגע וראתה כי ההודעה נשלחה מליאן, חברתה הטובה. היא פתחה את חלון ההודעות וקראה: 

5:46 PM) ‎ליאנו 3>) :

קורי שלי, היום את ישנה אצלי נכון? (:

5:46 PM) ‎קורלו  (XP:

יאפ D:

5:46 PM) ‎ליאנו 3>) :

אוקיי [=

מחכה לך ^^

5:47 PM) ‎קורלו  (XP:

חח סבבה, ותגידי מה אני עושה איתו? מזמן לא דיברתי איתו, ואני חושבת כבר שזה לא ילך ביננו =/

(5:47 PM) ‎ליאנו 3>) :

נכון שיש לך את התחרות של הטניס בעוד שבועיים? נו אז בתחרות תקחי אותו לצד או משו ואז תגידי לו מה את חושבת עליו..

5:47 PM) ‎קורלו  (XP:

כן אני חושבת שזה מה שאני אעשה, ואני מקווה שזה ילך לטובתי (:

5:47 PM) ‎ליאנו 3>) :

בהצלחה = P

5:47 PM) ‎קורלו  (XP:

כן, תודה אני חושבת שאני באמת אצטרך את זה...

5:47 PM) ‎ליאנו 3>) :

נו מה את בבאסה? חסר לך שבגללו!

5:47 PM) ‎קורלו  (XP:

נו את יודעת שזה בגללו, אני פשוט לא מסוגלת לא לחשוב עליו...אח כמה שרון חתיך..וחבל שהוא לא שם עליי : |

5:47 PM) ‎ליאנו 3>) :

כן (לגבי זה שהוא חתיך חח) ולא בקשר לזה שהוא לא שם עלייך כי בטוח שכן אני מבטיחה לך! טוב,אמא שלי קוראת לי לעזור לה במשהו מוזר חח אז נתראה כבר אצלי : )

5:48 PM) ‎קורלו  (XP:

אווץ'.. מסכנה.. "תהני" , אוהבת אותך 3>

5:48 PM) ‎ליאנו 3>) :

3 >

קורל סגרה את חלון השיחה בחיוך. ליאן תמיד ידעה איך לשמח אותה. אם זה בעידוד או אפילו לוודא שהיא באה אליה. היא הלכה להתארגן וסגרה את המחשב.

- בבית של ליאן -

"אמא! במה בכלל את צריכה את העזרה עם כל הארגזים האלו?! אני צריכה לארגן את החדר, קוראל באה אלי את יודעת..." אמרה ליאן לאימה.

"אם את חייבת", אמרה אימה של ליאן, נעמה, באנחה רועשת, "רק תגמרי מהר ותעזרי לי עם עוד שניים."

לליאן לא היתה ברירה אלא לחזור כאשר סיימה לסדר את חדרה.

נשמעה דפיקה חזרה בדלת ביתה של ליאן, הייתה זו קורל.

"נו באמת ליאן כמה זמן לקח לך לבוא לפתוח לי את הדלת?!" אמרה בצחוק קורל. "חח, זה מה שקורה למי שבבאסה כל החיים שלה" אמרה וצחקה ליאן.

"תגידי מה זה לעזאזל כל הארגזים האלו??", שאלה קורל בהפתעה.

"אה זה סתם, אני פשוט עוברת דירה....." ליאן אמרה זאת באופטימיות. "מזה?! את עוברת דירה ואת משאירה אותו פה לבד עם רון? |: ", התבכיינה קורל. "כן,כן. באמת ניראה לך שאני אתן להורי לאפשר לי להיפרד ממך? אויש באמת.. אני כולה עוברת שתי מטר ממך". אמרה ליאן והוציאה לקורל לשון.

"לאן?!"אמרה קוראל בקול רם ומופתע.

"את לא חייבת להרים את הקול.. אני כמה סנטימטרים ממך," התבדחה ליאן, "ברחוב שלך מס' 15." אמרה כבדרך אגב.

 "ואני עוד חשבתי שניפרד... יאיי!  נהיה קרובות ", אמרה בשמחה קורל. וניתן היה לראות איך חיוכה מתפשט מרגע לרגע. "נו אז מה את אומרת? ניכנס לחדר שלי או שנתקע כאן בכניסה כל הלילה?!, "שאלה ליאן.

"יותר נחמד בחדר מאשר בכניסה, הייתי אומרת..." אמרה קורל בכובד ראש, "ואני גם לא אתנגד לקולה וחטיף.." הוסיפה.

"את והמניפולציות שלך!" הצהירה ליאן כאילו בכעס אך לא היה אפשר לטעות בחיוך שהתגנב לשפתיה כשאמרה זאת.

"זו אני" אמרה קורל בפשטות והלכה בחופשיות לעבר חדרה (מלא הארגזים ומלבדם ריק כמעט לחלוטין) של ליאן.

קורל התיישבה בכורסא שחורה וליאן על כיסא המחשב. תוך כדי אכילת בייגלה ושתיית קולה, קורל סיפרה לליאן על רון. על כך שהוא ממש לא שם לב שהיא קיימת. היא השפילה את מבטה בחוסר אונים כששאלה את ליאן מה היא יכולה לעשות לעזאזל?!

ליאן חשבה שכל מה שהיא צריכה לעשות הוא לומר לו את זה ישירות. שאחרת שום דבר לא יתקדם.

בלט ברירה קורל נאלצה להסכים עמה אך היא לא יכלה. היא פחדה להביש את עצמה במקרה וזו אהבה חד צדדית. היא פחדה להישבר. היא לא יכולה להרשות לעצמה ליפול. בעיקר לא היא, הילדה החזקה שעומדת על שלה. רק ליאן ידעה שמבפנים היא בישנית ועדינה כמו כל אחד אחר אם לא יותר. רק לליאן היא סיפרה את כל סודותיה ורק בה היא בטחה תמיד. בה וביומן שלה. הם היו היחידים. מכל השאר היא יצרה לעצמה חומה ודרכה היא מצאה חסינות. זה מה שהגן עליה מפני משברים. היא לא תיתן לעצמה להיות שברירית וחלושה בכך שהיא תחשוף את רגשותיה. היא לא תהייה חשופה.

"אני לא מסוגלת." פסקה קורל בהחלטיות. "אני לא אוכל לשאת בתוצאות במקרה שהוא לא אוהב אותי. הוא יהפוך אותי לאידיוטית מושלמת."

"טוב.. זה לא מחדש לי.." אמרה ליאן.

"הי!" קורל זרקה עליה כרית.

"מה כבר אמרתי?", ליאן התממה.

"בואי נראה... רמזת על זה שאני אידיוטית אולי?"

"אני?! מה פתאום! את הכי חמודה, מקסימה ומדהימה בעולם! איך את יכולה בכלל להיות אידיוטית?" שאלה כאילו הזדעזעה מהמחשבה על כך.

"תמיד אמרתי שאת יכולה להיות שחקנית טובה, אך אני מכירה אותך יותר מידי טוב, עלי לא תעבדי," אמרה קורל בחיוך מנצח, "אז זהו? סיימת עם דברי החנופה ואני כבר יכולה להקיא בשקט? פשוט דברים כאלה תמיד עושים לי בחילה."

ליאן גלגלה את עיניה וקורל עשתה חיקוי דיי משכנע של הקאה.

"טוב, טוב. ועכשיו לעניינינו." ליאן ניסתה להשליט סדר.

"הא?"

"אממ... דיברנו על רון."

"אוי נכון!" אמרה קורל כאילו יצאה מחלום. היא תמיד היתה ידועה בחולמנות שלה ובשאננות.

"סתומה!", התבדחה ליאן, "מה קרה ל- 'אני לא מסוגלת שלא לחשוב עליו'? שכחת שכתבת את זה כבר?"

"הוו... משהו כזה. אבל זה לטובתי.."

"מה שנכון - נכון."

"אוף! עכשיו כשהזכרת אותו-"

"תני לי לנחש, שוב את לא יכולה לשכוח?"

"איך ידעת?!" קורל היתה מופתעת.

"ואת באמת חשבת שאני לא אכיר את החברה הכי טובה שלי?! אני יכולה לקרוא אותך כמו ספר!"

"הא הא! מצחיק מאוד!" קורל ניסתה להשוואת לפניה מראה נעלב אך לא ממש הצליחה בזאת והיא התייאשה. היו לה דברים יותר חשובים לעשות עם חברתה מאשר לעשות את עצמה נעלבת. "אז איך לומר לו? לומר לו ישירות? לומר לו דרכך? לכתוב לו מכתב? לכתוב את זה על המצח? ללכת ברחוב ולצעוק את זה בקולי קולות? אולי בכלל אני יעשה קעקוע בתחת ויהיה כתוב שם 'אתה רוצה להיות חבר שלי?'? או הכי טוב! לגלח את השיער ושם לכתוב את הקעקוע!"

"מה שבטוח מישהי כאן השתגעה."

כך הן המשיכו לדבר, כשלפתע נשמע קול של משהו נשבר מלווה בצעקה חדה. ליאן רצה לסלון בלי לחשוב בכלל מה היא עושה וקורל בחשש מה מאחוריה.

"גאד!" צעקתי....