מחשבותייה של משועממת אלמונית

לפעמיים שיש כל - כך הרבה מה להגיד, אז לא אומרים כלום, כיאלו זה לא יכול לצאת .אולי מי תוך כעס, עציבון ובילבול.

אני יודעת שקל לעולם להלל את החלשים את הפגועים, את המסכנים, את אלו שמתים (בטח מתים, שוכבים על הריצפה עם עיניים פקוחות) בפיצוצים על ידי החזקים במפתיע ונהרגים 200 אנשים, ו800 נפצעים.

אבל האיומים על החיי כל האנשים במדינה הזאת תמיד היו , הם איימו והפציצו, הם מאיימים ומפציצים והם כנראה גם יאיימו ויפציצו. אלא אם כן, מישהו יבוא ויעיר את העולם באיזו סטירה טובה, שיראה להם את הכוחות כמו שהם באמת לא כמו שנוח להציג אותם.

נמאס לי שפלסטינים משחקים את המשחק הפשוט שלהם והאמריקאים נופלים או מעדיפים ליפול בכוונה כי זה פשוט.

נמאס שילד קטן מציק לאחיו הגדול במשך שנים, ואז שהאח הגדול מחזיר לו מכה , אומנם גדולה יותר, ההורים צועקים על האח הגדול.

משהו בתמונה אצלי בראש בטח לא נכון. כי אם הוא נכון אז משהו דפוק בעולם.

רק לי זה נראה כיאלו האח הקטן מרביץ ומרביץ כי הוא רוצה את החדר הגדול של האח הגדול, וכל מה שהאח הגדול עושה זה להגן על עצמו, ועל החדר שלו.

אני רק רוצה, מה שכולנו רוצים, את החדר שלי שאני כל כך אוהבת, לשמור עליו, לחיות בו, ולהנות ממנו, כי אבותי לחמו עליו, סיכנו ואיבדו את חייהם בשבילו (ובשבילי ובשביל דור ההמשך ), וזה מה שאני הולכת לעשות, ועל גופתי המתה שמישהו יעשה משהו לחדר שלי .

*NO ENTER*

- אוהבת ישראל , לולי.