מחשבותייה של משועממת אלמונית

"אוקיי , זהו ? טוב, נתראה בשבוע הבא, שלי"

"אני לא חושבת שיש צורך"

"מזל שזה לא נתון להחלטתך , נכון ?

"קאט דה בולשיט נוגה, שתינו יודעות שאני פה רק כדאי שאמא שלי תשלם לך , נכון ? אני לא אבוא, לך תהיה שעה חופשית וכולם יזכו, את תקבלי את הכסף, אני לא יבזבז ת'זמן שלי על כלום ואמא שלי תרגיש כיאלו היא עשתה משהו כדי לעזור לי"

"היא הסתכלה עליי המומה, מהילדה שעוד לא בת 14.

"שלי, אמא שלך משלמת, ואני באמת יכולה לעזור..."

"אני לא צריכה עזרה ! למה התואר המזדיין שלך בפיסכולוגיה סוג ז', מתעתע בך וגורם לך לחשוב ש"את" יכולה לעזור לי ?!"

"את עוד לא בת 14! אמא שלך מצאה הרואין בחדר שלך, את חושבת שאת בסדר ?"

"בטח שלא ! הייתי טיפשה מספיק כדי להחזיק אותו בחדר, ברור שמשהו לא בסדר."

היא נאנחה.

"תקשיבי, אני לא מכורה, לדבר פה על "הרגשות שלי" זה לא יעזור, אם את רוצה לשנות , זה יצטרך להיות במעשים."

"אמא אני לא צריכה מכון גמילה..." חזרתי שוב

"אח שלך יבוא לאסוף אותך עוד שעתיים, כדי לך להתכונן."

הבטתי בה, וידעתי שאין כאן מקום לויכוח, אם אני אברח מהמכון יהיה לי סיכוי טוב יותר לא להיות שם מאשר שאני ינסה לשכנע את אמא שלי לא להיות שם, כי אם יש משהו שאני שמחה שירשתי מאמא שלי, הפסיכופתית, האובססיבית והדיכאונית זו העקשנות.

ארזתי את התיקים , "שלי ! אורן הגיע !" הפלתי את התיק ,הדברים התפזרו על הריצפה, "שיט!" "בסדר, אני באה ".

הגעתי למטבח מחזיקה בקושי את התיק, הממולא דברים בסיסים לחיים בזבל למשך החודש הבא.

"היי" מלמל אחי

לא עניתי.

"תהיי ילדה טובה" אימי חייכה בין הדמעות הממלאות את עינייה,

"אני תמיד ילדה טובה" חייכתי אליה  חיוך ציני במקצת.

התחלנו לנסוע, לא דיברנו כל הנסיעה,

"אז מה קנית מצלמת וידאו חדשה ?" שאלתי לבסוף

"שלי, תשתקי"

שתקתי. כשהיגנו הוצאתי את התיק בהבגז', ואחי נסע במהירות.

"חיים טובים !" צעקתי אליו

הבטתי בביניין האפור והקודר שבו אני אבלה לפחות את היממה הבאה. רציתי לברוח, ידעתי שאני לא צריכה את זה, ידעתי שאני שם רק כי אמא שלי מעדיפה להיפתר מהבעיות במקום לפתור אותן.

נכנסתי לבניין, "שלום !" קידמה את פניי אישה שזופת עור ובהירת שיער בעלת חיוך שגורם לחיוך של יעל בר זוהר להראות אמיתי.

"אני שרונה !" היא צרחה והושיטה את ידה עליי

"אני שומעת " לחצתי את ידה, והיא החלה להשמיע צחוק מזויף שלא יתואר

חייכתי , "סתם, אני שלי"

"שלי ? שלי גורן , נכון ? בואי אני יראה לך את החדר שלך."

שרונה עזבה את החדר ואני התיישבתי על המיטה.

פתאום נכנסה עליו ילדה, כהת עור, וכהת שיער.

היא לא דיברה רק סגרה את הדלת, נשכבה על המיטה והדליקה סיגריה.

לבסוף, היא כיבתה את הסיגריה ואמרה : "אדווה", הסתכלתי בה בעיינים גדולות ואמרתי "שלי".

היא לקחה אותי לחדר האוכל.

ראיתי ילדים רבים, אבל תפס את עייני ילד רזה במיוחד שערו כיסה את פניו, והוא שיחק באוכל שלו.

אדווה קלטה אותי בוהה בו ולחשה לי "עזבי זה, לא מדבר, כולנו ניסנו" היא גיכחה " אלכס , זה השם שלו" חייכתי, הוא קלט אותי בוהה בו ואז תפס את המגש שלו בעצבנות וזרק הכל לפח . חזרתי לחדר, ראיתי את אלכס יושב לידי חדר כולשהו, התישבתי מולו.

הוא לא דיבר. לאחר כמה דקות של בהיהות אחד בשני, הוא הדליק סיגריה, והציא לי "לא תודה, אני לא מעשנת" הוא התרגז, קם ויצא החוצה.

הגיע הלילה, שכבתי במיטה, אדווה לא הייתה.

שפכתי את התרופה שאני אמורה לקחת לתוך בית השימוש, וניסיתי להירדם ללא הצלחה, תמונות רבות עלו בראשי שוב ושוב ,כמו סרט.

יצאתי החוצה , הוא היה שם, הייתי נסערת, באתי עליו ולקחתי גם אני סיגריה.

"חשבתי שאת לא לעשן" הוא אמר במבטא רוסי כבד.

"לא, אני לא נוגעת בחרא הזה" אמרתי בעודי מוציאה את העשן החוצה,

הוא חייך " החרא הזה זה מה שהביא את כולנו לכאן, לא ?"

"אולי, ואולי העובדה שיש לנו שהאנשים שחושבים שמספיק אכפת להם מאיתנו שולחים אותנו לכלא הזה בשביל להרגיש מסופקים מעצמם"

"בת כמה את בכלל ?" הוא התפלא

"מה זה משנה ? עניתי בתוקפנות

"נו..." הוא רטן לעברי,

"14"

"פחח, 14 ? מה את יודעת בכלל על חיים ? בקושי הספקת להיות בהם"

"למה בן כמה אתה ? "

"17"

"ואו, אתה ניסיון החיים בהתגלמותו "

"אולי אני לא כזה מבוגר, אבל עברתי הרבה בחיים שלי "

הסתכלתי עליו במבט עקום "זה אמור להיות התירוץ שלך?"

לקח לו כמה שניות ואז הוא לחש " ההורים שלי מתו , בתאונת דרכים ברוסיה.

באתי לכאן ביחד עם אחותי הקטנה, שמרתי עלייה, והם הכרחו אותי להשאיר אותה לבד במשפחה של זרים..." הוא נשמע כעוס.

"זה התרוץ שלך ? לפרק את החיים שלך ? שלה ?למות באיזה שרותים של מועדון ממנת יתר ?"

"מה את יודעת על חיים בכלל, את בת 14 " הוא נעלב.

"אתה יודע, אבא שלי נרצח מול העיינים של אמא שלי ושלי, הייתי בת 5. אני לא זוכרת הרבה. בערך בגיל 8 אח שלי החליט שהוא מצלם אותי ואת חבר שלו מזדיינים, הוא הפסיק עם זה כשהייתי בת 10 וחבר שלו איים שהוא יספר לאמא שלי על זה אם הוא יעשה עם הקלטת משהו. הוא שומר את ההרואין שלו אצלי במגירה, ועדיין בכל פעם שאני מסתכלת לו בעיינים, אני רואה אותו עם המצלמת וידאו ביד אומר לחבר שלו להוריד לי את המכנסיים"

הוא הביט בי, לא יודעת אם לא עונה כי לא הבין מה אמרתי, או כי לא יודע מה לומר.

כיביתי את הסיגריה וחייכתי אליו בעיינים עייפות, "אם אני הייתי במקומך, הייתי יוצאת מכאן כמה שיותר מהר, ומארגנת את החיים שלי ככה שבגיל 18, אני יוכל לקבל את אחותי בחזרה, אבל מה אני יודעת ? אני כולה בת 14 , מה אני יודעת על החיים ?"

נכנסתי בחזרה לבניין, ואחרי התלבטויות רבות , החלטתי להישאר, הרי הם יבינו שאני לא זקוקה למכון וישחררו אותי הביתה, לא ?

ראיתי את אלכס, כל יום בחדר האוכל, למשך השבועיים שהייתי במכון. הוא הסתכל עליי ולא אמר כלום.

ביום שעזבתי הוא בא אליי, הביא לי מעטפה,  בלי לומר מילה.

היה כתוב בו אתה המספר והכתובת של אחותו ומכתב שאני יעביר לה, במעטפה היה עוד דף שמבקש ממני למסור לה שהוא יראה אותה עוד מעט, בלי תרוצים.