Necrophiliac, Anthropophagus Maniac

לפעמים ההרגשה הזאת באה שאני נהיית אובססיבית לדבר כלשהו ובדיוק כשהצלחתי לשים את היד שלי עליו , אני נתקפת הרגשה של חולי והיגעלות ואני לא מעזה להתקרב יותר אל הדבר הגועלי הזה שרק לפני רגע הייתי אובססיבית לגביו .

וכשאני אומרת "הדבר" אני מתכוונת לבני אדם . קצת עצוב כשחושבים על זה . זה היה שילוב של אובססיה וסטיה [תרתי משמע] , וההרגשה הזו הובילה לאורך שנתיים כבר. חלק מגיל ההתבגרות? נקווה .

ומה עם אותם הפעמים בהם הרגשתי צורך לפורקן , לשחרר איזשהו רגש שמערבב לי ובוחש כל כך מהר בבטן שלי , הייתי חייבת לחוש הנאה כלשהי, דרך פורקן להוציא את הרגש המעצבן הזה , גם אם זה היה רגש של אהבה מבחילה , צביעות או הכרת תודה מצד אנשים אחרים . ואם אתם תוהים האם דרכים להוצאת הרגש והצורך לפורקן נמצאו, אז כן . מצאתי דרכים שונות שכללו בעיקר אוכל מתוק , מוזיקה נוראית או צריחות ואלה היו רק כמה דוגמאות .

ואחרי שהרגשתי הקלה והצורך לפורקן כבר נעלם, הבטן שלי הייתה ריקה לגמרי מאותם רגשות , אז התחלתי להרגיש אשמה וכי השתמשתי בדרכים של מותרות והנאה , הרגשה כאילו יש שם למעלה מישהו/מישהי שאינו/אינה אוהב/אוהבת את זה וכנגד כל הכוח הזה ,אני שוחה. אז דרכים להכאיב ודרכים לחרטה כבר חשבתי על כמה , אבל אני מפחדת מההרגשה שתבוא אחרי זה .

אני מפחדת מרגשות .

I hate him because I don't wanna love him anymore.

He is everything I'm not,

WE is just a word and a phrase that's just not exists in his mind .

I'm invisiable to him .

Just stop breaking my heart every single moment .

I have so much to say.

Sometimes even too much.

But my secrets are well-kept .

Secrets are secretly kept .

In Silence She Observes .

קחו את ידי וריקדו איתי על גחלים של אי-שפיות .

הכינו את אגרופכם ורסקו את המראה,

כדי להראות שאינכם עוד עבדייה של היהרה .

תבכו על כל הדברים שהם מנסים לכפות עליכם,

הציתו שרפה לחברה ,

מירדו, התחרטו ,

תיהיו מי שרק תרצו והפסיקו להיות מה שאינכם רוצים ,

זירקו רחוק את המסכה,

ובואו ריקדו עם השדים שלכם ושלי .

נפצו את תיקרת הזכוכית ,

וריקדו על רסיסים של דיכוי .

ריקדו עד שסקסיזם זה לא יותר מרק אבק

ואי-השפיות כבר הופחתה .

הניחו את ראשכם לאחור וצחקו .

צחקו על כל ההערות המטופשות ,

כל הלעג והצחוק,

הכול, פשוט הכול,

בואו הצטרפו אליי,

למעגל שלא נגמר,

כי סופם של העולמות מתחיל עכשיו,

And it's my turn to play .

who at dawn caresses the bare branches of foggy plains"

 You grew up as a lonely witness of existence's foolish theatre

  ."On your visage the signs of a gloomy memory

הכול נשמע ונראה אבל אנשים יבחרו לשתוק. אני כבר ראיתי איך אנשים משתפנים ברגעים כאלה ואמירת האמת נחוצה בסצינה ההיא . איכשהו, כשהיינו מצפים לרגע הצדק הוא לא הגיע ואתם הייתם מסתכלים בתדהמה לאחור, על חבריכם שבגדו בכם וכל הרעש , הכאוס והתדהמה הפכו בין רגע לדקת דומייה והכול מסביב כאילו נאטם ובדקה בה אתם לא מרגישים דבר , לא המרירות הצפויה לבוא וגם הלחץ שהיה ממקודם נעלם ולא מורגש. ואולי כבר חוויתם את ההרגשה הזאת ברכבת -הרים בלונה פארק , כמו אדם הקופץ מבניין קומות ונדמה שבאמצע הדרך הכול נעצר וכבר הפסקת לצרוח , והבהלה כבר פסקה, הרגשה של כלום, פשוט קופא .

השנה הייתה מיוחדת בשבילי , מאז שנולדתי יום הזיכרון לשואה ולגבורה לא אמרו הרבה בשבילי , הייתי עומדת דקה אחת של דומייה בשביל אותם גיבורים ובזה נגמר הסיפור , שאר היום היה כיום רגיל לחלוטין.

השנה הזאת , היה מאוד מיוחד והרגשתי אחרת לגבי היום הזה , הוא השפיע עליי לחלוטין, כשראיתי עם אמא את הסרט של קורצ'אק ובקטע בו הוא הולך יד ביד עם הילדים אל המוות , עמדו לי הדמעות בגרון כבר כמעט ניחנקתי , עד שנשברתי והתחלתי לבכות בכי נוראי על הכתף המנחמת של אמא .

In memory of Shadows' Madame.

 [cadaveria]

wherever she IS.