איזה באסה, אני מאוהב

פעם בחיים אנשים עושים דברים מטורפים.

יש כאלה שיטוסו לשנה להודו בשביל לאבד את עצמם, אחרים יעדיפו ספורט אתגרי, יהיו כאלה שיעשו מנוי שנתי למשחקי הכדורגל של בית"ר...

אחרי שקפצתי באנג'י בגובה 100 מטר (!!) יחד עם שתי בנות (!!!) חשבתי שזה הספיק לי. לא עושה דברים מטורפים יותר.

אבל אז חבר התקשר אליי בבהלה ושאל אם אני זוכר שהתחלתי להתאמן לריצות ארוכות.

"כן", עניתי לו בהיסוס. "מעולה, כי יש את מירוץ ת"א ב-31 לאוגוסט", הוא הפיל את הפצצה.

צעד מוביל לצעד ואני מוצא את עצמי ביום ראשון, בשעה 9 בערב, עם חולצה כתומה של נייקי, ועם מסות של אנשים שבאו לעשות בדיוק מה שאני עשיתי.

אין לנו שום דבר משותף, חשבתי לעצמי. היה שם מכל פלחי המדינה, היו שם בני נוער, היו שם בנות בגילי, היו שם מבוגרים, היו שם חיילים, פרחי טייס, לוחמי חי"ר, היו שם גם סלבס.

ואיכשהו, דווקא שם, במקום ההוא בכיכר רבין בתל אביב, כשהגיעו כל כך הרבה סלבס, והגיעו כל כך הרבה אנשים (על פי המארגנים - 10000), היה לסלבס שקט.

לא ביקשו חתימות, לא קפצו עליהם, הם לא קיבלו יחס מועדף, תג מיוחד, או מספר מקומבן בחולצה - היינו כולנו שווים

כולנו במכנסי ספורט שחורים, חולצה כתומה שחולקה על ידי נייקי, מארגנת האירוע. הרבה מאיתנו עם אוזניות, וכולנו אותו דבר

אין בינינו שום דבר משותף, חוץ מהשיגעון הקטן - הולכים לרוץ יחד

זה היה מירוץ, זה היה ג'וגינג המוני, בשלוש נאגלות עמוסות אצנים יצאנו, הראשון סיים אחרי חצי שעה, האחרונים אחרי כמעט שעתיים.

בקילומטר השישי עקפתי אבא ובן, האבא בן 35 פחות או יותר, לבן הייתי נותן 10-12.. לרגע התחלתי להרהר.. כשהם היו בגבם אליי חשבתי שכל הכבוד לאבא שלוקח את בנו, לילה לפני החזרה לבית ספר, לאירוע ספורטיבי וחינוכי זה, כשהדבקתי אותם התאמצתי להסתכל על האבא, רציתי להיות איתו לשניה בקשר עין, אבל לא היה אפשרי, כיוון שהוא נשא עיניו קדימה ולעבר בנו, מיישר את הקצב שלו לפי הקצב של הבן כדי שלא לעקוף אותו בטעות, כשהשלמתי את העקיפה הרהרתי כמעט בקול שאם אבא שלי היה משקיע חצי ממה שהוא משקיע (כי אני בטוח שזה לא מתחיל ונגמר במירוץ ת"א) הייתי מרוויח הרבה יותר...

בספרינט הסיום, שמתי לב למשהו מדהים, 10000 איש רצים יחד, כולם ישראלים, רובם מאיזור המרכז, אך אין סממן אחד לישראליות\תל אביביות בריצה הזאת. אף אחד לא דחף, לא היו צעקות, לא היו עצבים, לא היו מכות, היה פירגון, היה מלא שתייה ואוכל בחינם אבל אף אחד לא חשב לקחת הביתה, היה תור עצום בשירותים לפני הריצה אבל אף אחד לא חשב לעקוף בפראות, היה סידורי חנייה בחינם וכל אחד המתין בשקט לתורו להיכנס לחנייה, כל כך הפוך ממה שקיים במדינה, כל כך מדהים, כל כך חבל.

ענת הראל, ספורטאית, כתבה למחרת שאם אנשים היו מתייחסים אחד לשני כמו שהתייחסו במירוץ, אם היו יותר הפנינגים כאלו, ג'וגינגים משותפים וכו', אזי כיכר רבין הייתה נקראת עדיין כיכר מלכי ישראל, אני הייתי מוסיף שגם מקרים כמו הרציחות האחרונות של הילדים גם כן לא היו קורות.. כמה קשה ככה נכון

נתראה במירוץ של 2009 :)

(ומי שלא הבין מהכותרת - המירוץ היה באורך 10 ק"מ)