איזה באסה, אני מאוהב

את הסיפור הבא טחנתי כבר מכל כיוון בבלוג הקודם שלי, אך כיוון שהוא חוזר עכשיו, אני אכתוב עליו גם פה.

כשהייתי בן 10 ההורים שלי החליטו לעבור דירה.

בדיעבד זאת הייתה טעות.

לא משהו רציני, בצד השני של העיר.

עליתי אז לכיתה ה', ונרשמתי לבית הספר הקרוב לביתי. ביקשתי להירשם לכיתה ה'1 כיוון שהייתי לפני זה ד'1... הגיון של ילד בן 10..

בדיעבד זאת הייתה טעות.

שנתיים לאחר מכן, עליתי לחטיבת ביניים.

היו לנו 3 בתי ספר יסודיים שהיו צריכים להתחלק ל-2 חטיבות ביניים.

מה עשו?

בית ספר אחד לחטיבה X, בית ספר שני לחטיבה Y, בית ספר שלישי חצי חצי.

הבית ספר שלי היה חצי חצי

מה עשו?

שתי כיתות לחטיבה X, כיתה לחטיבה Y.

אני הייתי בכיתה הבודדת.

מה עשו?

הורים שלא אהבו את הרעיון הזה שהילדים שלהם ילמדו בחטיבה Y כי כל חבריהם מהשכבה היו ב-X, פשוט דאגו להעביר את הילדים ל-Y מכל מיני סיבות. אני לא הצלחתי לחמוק.

בדיעבד זאת הייתה טעות.

הגענו 10 חבר'ה לחטיבת ביניים עם עוד 100 חבר'ה מהיסודי השני (בערך).

לאט לאט התהוו 2 "חבורות" מרכזיות.

שתיהן היו מהיסודי השני

אנחנו התפזרנו.

אני החלטתי להתהוות עם אלה שחשבתי שהם חברים שלי, וגם עם אלה שחשבתי שהם חברים שלי.

סך הכל היו לי איזה 20 חבר'ה שיכולתי להגיד שהם חברים שלי

בדיעבד זאת הייתה טעות כפולה.

בכיתה י', כשהייתי עמוק בתוך "חבורה" מסויימת, וקצת עם "חבורה" אחרת, החבורה שלי החליטה לצרף אליה חבר חדש.

החבר החדש, ועוד חבר שגיליתי יותר מאוחר ששונא אותי מאחורי הגב, החליטו לנפות אותי מהחבורה.

החבורה האחרת כבר הייתה מגובשת מדיי בשביל לקבל אותי לשורותיה.

בסוף התיכון כבר הייתי מנותק משתי החבורות. אחרי שבועיים התגייסתי לצבא עם 5 חברים בדיוק

אחרי השחרור כבר לא היה לאן לחזור. כיום אני אוסף את השברים.

מהחמישה חברים בדיוק, נותרו 2.

יש לי חברים מהצבא, חברים מהעבודה, חברים מהלימודים, חברים מתנועה שאני מתנדב בה - ואני עדיין מרגיש שאני בודד

אין יום שאני לא נפגש עם אנשים - ואני עדיין בטוח שאני בודד

יש לי איזה 500 חברים בפייסבוק - ועדיין אני בודד

שבוע שעבר חבר שלי (זה שמהשניים) הודיע לי שהוא מהגר דרומה

הוא החליט לחיות עם אבא שלו בב"ש הרחוקה

ולי נותר חבר אחד

ת'אמת? נותרו לי 499 חברים.. אבל אני עדיין מרגיש בודד

אני כל כך שונא את החבר הזה שבגללו אין לי חברים היום (או לפחות חברים מהשכונה) אבל שמח שאני מספיק מוכשר לייצר לעצמי חברים מכל חור אחר שעברתי בחיים שלי

שימו לב לשרשרת הטעויות האבולציוניות שבגללן נותרתי ללא חברים שגרים קרוב אליי...

1. לפני שהיגרנו לצד השני של העיר היו לי מלא חברים מהשכונה

2. אם לא הייתי בוחר בכיתה ה'1 היו לי מלא חברים מהשכונה, כי הייתי עולה עם כולם לתיכון

3. אם ההורים שלי היו מתעקשים להעביר אותי לתיכון השני, לא הייתה לי בעיה חברתית בוודאות

4. אם הייתי בוחר ב"חבורה" אחרת או מנסה להישאר עם החבר'ה מהיסודי היה הרבה יותר טוב

האם יש לי מסקנות?

עם הזמן הסקתי שעם כאלה חברים מי צריך אוייבים, למדתי להסתפק בחמישית הכוס המלאה, ולמדתי קצת להיות זאבודד לצערי....

אף פעם כלפי חוץ לא תראו אותי עצוב מהמצב הזה

אני כל הזמן צוחק, כל הזמן מחייך, כל הזמן עם מצב רוח טוב

יש בדיוק בן אדם אחד שמכיר את הרגשות האחרים שלי, אלה העצובים, המדכאים, הקשים (והוא אפילו לא קרוב משפחה)

למה אני עצוב? לדעתי כי אני בודד

למה אני שמח? כי אני אופטימי מטבעי.. וכי תמיד כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה לדעתי..

ולמה אני מחייך כל הזמן? כדי לתת השראה לאחרים, כדי לצחוק על העולם.

והאם יש לי חברים? כן, 1...