דעתי הנחרצת

ביקורת בעין בלתי מזוינת

הספר בא לי בזמן מושלם. עין אחת נפוחה מנעה ממני לצאת מהבית ובעל כורחי ניגשתי למלאכת הקריאה (זה המקום לציין שחיכיתי כבר לאיזה ספר כמו אוויר לנשימה). עין אחת הספיקה. הסתנוורתי. ללא ספק, אהבתי את הספר, צורת הכתיבה, הרעיונות המהפכניים, אהבתי הכל. אצתי רצתי למחשב לפני שאספיק לשכוח, ומיד גיגלגתי בחיפושי אחרי ביקורות מעניינות אותן אוכל לשלב בחיבור שלפניכם. התוצאות היו הרות אסון: כבר בביקורת הראשונה הרס לי מבקר אנונימי את כל מה שחשבתי בביקורת קטלנית ועוינת במיוחד. במעשה אמיץ סגרתי מיד את האינטרנט והחלטתי שגם דעתו של תם נחשבת, ועדיף להחריב אותה רק לקראת העמוד השני. אם כך, בשלושת רבעי העמוד הבא, אשטח את דעתי הבלתי מקצועית בעליל, לגבי למה לדעתי רצוי, כדאי ומומלץ (!) לכם לקרוא את הספר. הספר נולד כתוצאה משיתוף פעולה של סטיבן לוויט, מי שנחשב בקרב רבים ל"כלכלן הצעיר המבריק ביותר באמריקה", וסטיבן דנבר, כתב הניו-יורק טיימס שראיין אותו לראשונה בקיץ 2003 לכתבת דיוקן. הספר אינו מתמקד בנושא אחד, אלא סוקר טווח רחב של שאלות וערימות של נתונים גולמיים על מנת לבחון את הצד הנסתר של תרחישים שונים במציאות היומיומית: מה המשותף למורים בביה"ס ולמתאבקי סומו? מה בין הקו קלוקס קלאן לסוכני נדל"ן? מדוע סוחרי סמים גרים עם אמם? (שאלה מצויינת!), לאן נעלמו הפושעים, מהם מאפייני ההורה המושלם, האם לשם הילוד השפעה על מהלך חייו (זהירות, ספוילר: מסתמן ש"אביבה" היא השם החם הבא בארה"ב), ועוד... כבר נשמע מעניין, לא? השאלה היא מה בין כל אלה לכלכלה. צמד הסטיבנים עונים על כך כבר בהתחלה כאשר לטענתם מדע הכלכלה, שלא כמדע העוסק בנושא מסויים, הוא בעיקרו מערכת של כלים, ומסיבה זו אין נושא שאינו יכול להיות כלול בו. ההסבר הניח את דעתי הקלה, והחלטתי לזרום. הכל קרה די מהר (3 ימי חופש ו-200 עמודים לערך) ועיני האחת אהבה את מה שהיא קראה: הספק כתוב מצויין, קולח, ציני ומצחיק, הנושאים הנסקרים מחדשים ומרעננים, התובנות – מרתקות. אז נכון, מלא סטטיסטיקה, אבל היי – שועלי תעשייה וניהול כמונו לא רואים את זה ממטר... אה, ויש גם הסבר רציני על SPSS, למי שצריך להתרענן לקראת סיום פרויקטי הגמר. מומלץ. בתוך כך, הספר נכתב מתוך השקפה המבוססת על 5 הנחות יסוד: (1) תמריצים הם אבן היסוד של החיים המודרניים, (2) הדעה הרווחת היא לעיתים קרובות הדעה הלא נכונה, (3) תוצאות דרמטיות נובעות פעמים רבות מגורמים רחוקים, שלא תמיד קל להבחין בהם, (4) "מומחים" משתמשים ביתרון הידע שלהם כדי לשרת את האינטרסים האישיים שלהם, (5) הידיעה מה למדוד וכיצד עושה את העולם המסובך להרבה פחות מסובך. הספר עונה על כל השאלות שהוצגו לאור חמשת הנחות היסוד הללו, תוך שהוא משלב מחקרים רבים, ציטוטי חוקרים בכירים, ודוגמאות פשוטות, אפילו מניסויים שנערכו פה בארץ. אין ספק שהסטיבנס עשו את העבודה: האחד בהחלט יודע לשאול את השאלות, ואילו השני יודע לשכתב את הראשון כך שכולם ירצו לקרוא אותו, וגם יתאהבו בו על הדרך. כן, הספר שזור שירי הלל לסטיבן לוויט מתוך כתבת הדיוקן שנעשתה עליו, ונציג וועד התמימים בעולם (אני) קנה גם את זה ובשמחה. אז אחרי כל זה, מה כבר יכלו מבקרים בעלי שם לטעון שיגרום לי לפקפק בניסיון הקורא המחודד שלי, אשר טיפחתי לאורך שנים כה רבות? (ואני לא מחשיבה את יצירות המופת הקלאסיות מאת רם אורן וחבריו).

אוי ואבוי. מאיפה בכלל להתחיל...? הפסקה מתודית שעשיתי לצורך קריאת ביקורות גרמה לי להתבייש בעצמי. אם היחיד שמסכים איתי הוא יאיר לפיד, אז מה זה אומר עליי?! לא נעים, אבל אין ברירה. בשם הדמוקרטיה אני נאלצת לחשוף בפניכם את דעתם של גדולים וחכמים, גם מיאיר, ובעיקר ממני. גם אם מאוד אנסה, לא אצליח להעביר ולו חלק מהצלפות הלשון שחטפו לוויט, שיטתו למחקר, וההערכה העצמית ה(באמת) מוגזמת שלו. אמרו שהספר גדוש בבעיות מתודולוגיות, ציטוטים חלקיים ומחסור קשה בהפניות למאמרים המקוריים כביכול. אמרו שהוא דמגוגי ומתנשא, ושבגלל זה יאיר לפיד אהב אותו: "זהו אולי החיבור הכלכלי השנון ביותר שנתקלתי בו" כתב האחרון בטורו, וגלעד סרי לוי מחמם את האווירה: "איני יודע באלו ספרים כלכליים אחרים נתקל יאיר לפיד, אבל אין ספק שהספר הזה שנון. למעשה, זה כמעט הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר עליו. אוסף של הברקות לכאורה, מחשבה מקורית כביכול, עטופה בתשבחות עצמיות לרוב. מזכיר קצת את יאיר לפיד, בעצם". אריאל רובינשטיין אף הגדיל לעשות וניסח את ביקורתו כתשעה פרקים ואחרית דבר ברוח הספר ובהתאם לפרקיו המקוריים. מסתבר שהוא גם רחרח קצת מטעם עצמו ומצא אי דיוקים (שקר כלשהו!) בנתונים המנותחים. בכלל, לוויט סופג ביקורת אישית אדירה ומשעשעת ביותר בדמות חיקוי גילויי ההאדרה העצמית כמוטיב חוזר בכל הביקורות. חוץ מזו של יאיר, כמובן. אם לוויט רק היה יודע... הוא היה מתהפך במיטתו המהודרת שבאוניברסיטת שיקגו. אז לאחר ששטחתי בפניכם את דעתי הבלתי-מלומדת, אותה אני חולקת עם עוד מיליוני אמריקאים שהצעידו את הספר 50 שבועות בראש רשימות רבי המכר, אני רוצה להגיד שתי מילים על ניהול ידע, שמלכתחילה הביאנו עד הלום. הספר מתייחס לכוחו של מידע מזוויות שונות, החל בשחיקת כוחו של המידע האסימטרי בעידן האינטרנט, וכלה בערימות בלתי נתפסות של נתונים אשר ניהול נכון (שיטתיות, סטטיסטיקה, לוגיקה) הופכם לידע. שיטותיו לפעולה והקלילות שבה הוא מתמודד עם הכמות האדירה של המידע ממש גורמים לך לרצות לקפוץ לבית אריאלה ולהתחיל לנתח תבניות ומגמות לאורך 200 השנים האחרונות כולל קשרי סיבה-תוצאה מקוריים, כי אם יש משהו שאני לוקחת איתי מהספר - זה את הדרור שניתן לכל אחד מאיתנו לצאת מהקופסא, להתחיל לחשוב קצת אחרת ולדעת שהברור מאליו הוא לעיתים הכי פחות ברור. בסיומו של ספר מיוחד, קליל ומשעשע, ממליץ לנו גלעד סרי לוי דווקא על ספרים אחרים: "הספרים הללו אינם משעשעים, ובתוכם הרבה פחות התלהבות עצמית, אך הם תומכים יתדותיהם במחקרים, מצרפים הוכחות ומביאים נימוקים. ובעיקר, יש בהם מה שחסר מן הספר הזה – הם אינם מבקשים לסמוך את כל העולם כולו על נקודת משען אחת - העולם דרך החור שבגרוש".

אני אהבתי.

הארץ On-line, אריאל רובינשטיין: "פריק-פריקונומיקס או: מה משותף לחנוונים ולכלכלנים?"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=739396&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

e-mago.co.il, גלעד סרי לוי: "לא הכל כלכלה"

http://www.e-mago.co.il/Editor/economy-1056.htm

הארץ On-line, רוג'ר לוונשטין, ניו יורק טיימס: "פריקונומיקס": מדוע הורים מאחרים לאסוף את ילדיהם מפעוטונים בחיפה ומדוע מסוכן לסחור בקראק - ההסבר הכלכלי

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=591295