אדום

מכל אחד, לוקחים משהו. מכל בנאדם שפוגשים בחיים. גם אם זה לשניה.

מכל אדם משהו שונה. כל אדם משפיע בצורה שונה, בדרך שונה.

זה היה ברור שזה לא יצליח לנו. "להשתלט" עלק...

היה כל כך מלחיץ אתמול. לא בגללו . בגלל סיבה אחרת.

אחרי חודש נפגשנו שוב.

רעדתי. בגלל הלחץ ההוא.

ושוב קרה מה שתמיד קרה. וגם קצת יותר.

וה'צלקת' ההיא.. שיושבת כבר מאחורה, אבל עדיין שם.

היא היתה חייבת להתעורר ולהרוס.

לא בדיוק להרוס. היא תשב שם תמיד אבל. בכל דבר, בכל מקום, עם כל אחד.

אני לא בן אדם שסומך על אנשים. ככה אני.

עכשיו כבר יותר נוח לי לדבר עם אנשים. פעם זה לא היה ככה.

ואני יודעת בדיוק למה. בגללו. פחדתי עליו.

עכשיו כבר יותר נוח לי.

זה מישהו אחר.

ולא שאני לא סומכת עליו. זה פשוט אישי. 'הסוד הכי גדול'.

ואם אף אחד לא יודע את זה, אין סיבה שהוא ידע את זה.

יותר מידי אישי.

מעכשיו זה מלחמת כבוד.

בגללו.

הוא לא מכיר אותי בדברים האלה.

ואם הוא רוצה שככה זה יגמר. אז בכיף שלו.

אני יודעת שהוא לא יכול כבר בלעדיי.

אבל מצד שני גם אני כבר לא יכולה בלעדיו.

נראה מי ישבר ראשון.

"אז מה כאילו עכשיו לא נתראה יותר אף פעם?"

"את יודעת.. נפגשים בקניון לפעמים.. אולי שנה הבאה במלחה.. תעברי עם החולצה האדומה שלך"

"היה נעים להכיר"

"זה בשבילך... שיר עלייך..."

(בפעם הראשונה... ליד הים...)

אסמס באמצע הלילה.

"הסוד הכי גדול שלי זה ש........"

איך אפשר לראות כזה דבר ולא להתרגש?

להיות עם דמעות בעיניים. להתרגש. לרצות לחבק אותו.

מלחמת כבוד.

אי אפשר לדעת מה יהיה עם זה.

היה נעים להכיר.