ספרים נהדרים

"לפני הניסוי בסקס אנאלי וקשירות, משה וננה נפגשו והתאהבו. אחרי שזה קרה, אבל לפני הסקס האנאלי, הם ניסו גם תנוחה מיסיונרית, פליטה על פניה של ננה, סקס אוראלי, משחקי תפקידים, סקס לסבי, השתנה הדדית, שלישייה ופיסטינג. לא הכל היה מוצלח. למעשה, מעט מאוד היה מוצלח."

(אדם תירלוול, "פוליטיקה". תרגום עופר שור, הוצאת מחברות לספרות)

הציטוט למעלה לקוח מהפרק השני של "פוליטיקה", בפרק הראשון מתואר, בפרטי פרטים אמפיריים, ניסוי ב"סקס אנאלי וקשירות", בפרקים הבאים מתוארים הניסיונות האחרים המפורטים לעיל. אבל תירלוול ממהר להדגיש ולהזהיר מפני הסקת מסקנות: "למקרה שהרשימה הזאת מדאיגה אתכם, אולי כדאי שאסביר. הספר הזה הוא לא על סקס. לא. הוא על טוב לב. הסיפור הזה הוא על נדיבות. בספר הזה הדמויות שלי עושות סקס, הדמויות שלי עושות הכל, ממניעים מוסריים."

תירלוול לא מבטיח סתם, הספר באמת לא על סקס, אבל רוב הסיכויים הם שזה לא מה שההוצאה פרסמה על הכריכה האחורית.

גם על הכריכה האחורית של "סופו של מיסטר Y" כתובות כל מיני מילים; חלק מן המילים הן "הרפתקת מיסתורין גותית", "קללה" ו"להרפתקה משלהבת של פיזיקה, אהבה, סקס ופילוסופיה" וגם כאן לא כדאי לכם להאמין להוצאה. לא מדובר בספר גותי, גם לא בפנטסיה, מסע בזמן, או בספר מדע או פילוסופיה פופולארי, למרות שלפעמים קל להתבלבל עם כל אלה והדמויות לא עושות את מה שהן עושות בגלל שהן רוצות לצאת ל"הרפתקה משלהבת". תומס עסוקה בעיקר בלספר סיפור והסיפור של תומס קשור בשפה.

אריאל מאנטו, דוקטורנטית שכותבת על ניסויי מחשבה (הרכבות של אינשטיין, החתול של שרדינגר) נתקלת במקרה, או שלא כל כך במקרה, בספר עתיק מהתקופה הויקטוריאנית "סופו של מיסטר Y".  האגדה מספרת שהספר מקולל וכל מי שקורא אותו - מת; "אילו היה לכם ספר מקולל, הייתם קוראים אותו? אם הייתם שומעים שקיים ספר מקולל, והייתם מוצאים אותו בחנות ספרים, הייתם מוציאים את פרוטותיכם האחרונות כדי לקנות אותו? אילו שמעתם שבמקום כלשהו נמצא ספר מקולל, הייתם יוצאים לחפש אותו גם אם איש לא מאמין שקיים עותק שלו?" (עמ' 60 ).

התשובה מתבקשת מאליה, נכון? בודאי שהייתי קונה אתו, בוודאי שהייתי קוראת אותו, בוודאי שלא הייתי מאמינה באמת ובתמים בקללה, אבל מרוגשת מהמחשבה שכן, נו, אולי, בכל זאת... גם אריאל מגיבה כך, כפי שהיה מגיב, כנראה, כל קורא להוט, כל נברן אדוק של חנויות יד שנייה: היא מבזבזת את הפרוטה האחרונה שלה, קונה את הספר ומגלה שהשיקוי הממכר - אותו שיקוי המאפשר למיסטר Y להכנס ל"סטרוטוספירה" עולם שבו אפשר לחדור לראשם של אנשים אחרים ולדעת את מחשבותיהם, "עולם המחשבות" ואולי "הממד הרביעי" - אותו שיקוי הוא בר השיג עבורה.

אריאל היא לא טיפוס שהמבוכה מרתיעה אותו (כשצריך היא מזדיינת בשירותים תמורת כסף והשפה, שוב השפה, מבהירה מה היא חושבת על האקט, על הגבר שמבקש אותו ועל עצמה) והיא מכינה את השיקוי ומנסה להכנס לסטרוטוספירה בעצמה. כמו שבטח תיארתם לעצמכם - היא מצליחה.

מכאן והלאה הספר עובד בשלושה מימדים יפים: ישנו הנראטיב הפשוט, שעיקרו עלילת מתח קונספירטיבית: אריאל בורחת, אנשים רעים רודפים אחריה, האנשים הרעים רוצים את הספר, אריאל לא רוצה לוותר עליו. הנראטיב פשוט ואפקטיבי.

המימד השני הוא המימד המשמעתי, איזו משמעות  עומדת בבסיס הסטורטוספירה? מהי בעצם? ממה היא עשויה? האם זה מוסרי לחדור למוחם של אנשים אחרים? איזה מחירים משלמים עבור הזכות הזאת? אריאל מגייסת את הדייגר, דרידה, שרדינגר, אינשטיין, ניוטון וברי סמכא אחרים מתחום העניין שלה על מנת לנסות ולענות, יחד עם הקורא על השאלות האלה. החקירות המחשבתיות-פילוסופיות משתלבות בקלילות בעלילה. גם מי שלא מכיר את התיאוריות של היידגר או בקט לא יתקשה להבין. המדע והפילוסופיה מפורקים ללשון הדיוטות שעובדת בעיקר כשאריאל מנסה להסביר את מחשבותיה לאנשים אחרים. כשהיא חושבת בינה לבין עצמה המחשבות, לעיתים קרובות מדי, פשטניות ולא מורכבות. מצד שני המחשבות הללו מהוות נקודת קפיצה מסקרנת למי שרוצה לצאת מהסיפור לחקירה כוללת של תיאוריות המימד הרביעי למיניהן. יש שמות של הוגים, של ספרים ותקציר של תיאוריות. בביקורות הספר משך הרבה אש בדיוק בגלל זה. תומס הואשמה באי דיוקים, ערבוב והמצאה של תיאוריות פיזיקליות, בתקצור ופפלור (אני יודעת שאין פועל כזה, אבל צריך להיות). בעיני זה שווה ערך להאשמות באי דיוקים היסטוריים שספגה סופיה קופולה על "מארי אנטואנט". בדיוק כמו שקולנוע מחוייב לסיפור ולא להיסטוריה שעליה הוא מתבסס, כך תומס משתמשת בתיאוריות הפיזיקליות על מנת לקדם את הסיפור של אריאל, למשמע אותו ולהעלות שאלות על העולם שאנחנו חיים בו.

"אשר לשפה עצמה, אנה היתה משוכנעת כי ראוי לחלק אותה לשני חלקים: חלק השאלות של השפה וחלק התשובות שלה. מבין שני החלקים חלק השאלות הוא החשוב ביותר. חלק התשובות משביע רצון במידה מסוימת, אך בשום אופן אינו בעל חשיבות כחלק השאלות. השאלות מעוררות גרוי פנימי, דחף לצעוד קדימה, שאלות - כלומר, שאלות של ממש - מכילות בתוכן כל אלה, הן עשויות להיות אביזרים מסוכנים למשחק, אך הן מלהיבות ומרתקות. לעולם לא תדע בדיוק היכן תנחת איתן." (מר אל, כאן אנה/פין).

המימד השלישי הוא מימד השפה, המימד שאליבא דתומס, אנחנו חיים בו באמת ולא כמטאפורה. ודווקא כאן, ברעיון המבריק ביותר בספר, היא מאכזבת בגדול. תומס גורמת לנו להבין שהסטרוטוספירה עשויה משפה, ממחשבות, שאין מחשבה בלי שפה, אין בריאה בלי שפה, אין משמעות בלי שפה ומה קורה כשאנחנו חיים בעולם שבו השפה היא רק מסמן שמסמן מסומנים אחרים ולא בורא כלום בעצם (רמז, בגלל זה הסטרוטוספירה מסוכנת). ואם, היינו באמת יכולים לחיות בתוך השפה והיא הייתה הופכת ממסמן בלבד לדבר האמיתי?

בעמוד 131 אריאל חושבת ש"החיים האמיתיים הם פיזיים. תנו לי ספרים במקום זה: תנו לי את האי נראות של תוכן הספרים, המחשבות, הרעיונות, התמונות. תנו לי להפוך לחלק מהספר, אעשה הכל בשביל זה" ו(בלי להרוס את סיום הסיפור יותר מדי) בסופו של דבר הבחירה של אריאל נאמנה לרעיון הזה.

חבל רק שתומס מתייחסת כל כך הרבה לשפהה ולא ממש טורחת על שפתה שלה. הסיפור מסופר היטב, אבל כתוב בינוני, השפה של תומס משרתת אותה שימוש אפקטיבי ופרקטי בלבד. תומס, סופרת אינטיליגנטית להפליא, בורחת להשתמש בשפתה כמסמן האולטימטיבי, ומה שהיא מסמנת הם בעיקר רעיונות.

רעיונות, רעיונות, רעיונות! הספר גדוש להתפקע במלוא העונג רעיונות מעניינים, נקודות למחשבה, ספרים שהיו ושלא היו, תיאוריות שהיו ושאולי עוד יהיו, רעיונות חברתיים ומוסריים (החדירה למוחות אחרים), חילופי שמות (שמו הפרטי של הסופר של סופו של מיסטר Y הוא שם המשפחה של הסופרת עצמה) ומשחקי פאזל (למשל: האירוע המחולל של הסיפור הוא קריסתו של בניין ניוטון, הארועים שאריאל עוברת מתייחסים רבות לקריסתה של הפיזיקה הניוטונית בה לכל תוצאה יש סיבה, ולכל דבר התחלה אמצע וסוף. לקראת סיום הסיפור אריאל מגלה מדענית המפתחת תיאוריה חדשה בפיזיקה, המדענית היא חברתו של האדם שהביא לקריסת בניין ניוטון. אז האם תומס מאמינה בפיזיקה הניוטונית או לא?) הבעיה העיקרית של הסיפור היא שאף אחד מהרעיונות האלה לא נחקר לעומק והם נשארים בדיוק בגדר זה: רעיונות בלבד, רעיונות, שבתוך הספר, בקלות היו יכולים למצוא את עצמם כמושאי המחקר של אריאל על "ניסויי מחשבה", אבל לא מבשילים לתיאוריה קוהרנטית, שלמה ועגולה ובמקרים אינספור ריבוי הרעיונות פוגע בהשתלשלות העלילה ומסיט אותנו מהרעיון הגדול, המרכזי, שהוא כאמור - השפה.

תומס גרמה לי לחשוב המון על שפה, על החיבור שבין החומר למה שמעניק לו משמעות (ה-רעיון היפה של הספר לטעמי).

דאגלס אדמאס אמר: "בואו נהיה כנים - כשאנו נתקלים בדבר שאיננו מבינים, אנו אוהבים לתת לו שם בלתי מובן או אפילו בלתי-ניתן להגייה."

אצל תומס, דברים שלא קוראו בשם מפתחים התנהגות לא צפויה, בלתי נתנת לחיזוי. כלומר - שפה היא שליטה. שפה היא דרכו של האדם לתת משמעות בעולמו. כל אלה לא רעיונות חדשים בכלל, אבל עד כמה אנחנו באמת חושבים עליהם ביום יום ולאיזה עומק? ומה יקרה אם נחשבו עליהם לעומק ואם מה שנאמר או מה שנחשוב אכן יתקיים, ולא כפשוטו? אם נוכל לדבר ב"שפת המערכת", ההגדרה של תומס לבריאתנות, ומה זה אומר עלינו ועל קיומו של אלוהים?

סופו של מר Y הוא לא ספר חדשני, הוא אפילו לא ספר מבריק, אבל הוא ספר טוב, הוא ספר מהסוג שמפעיל לך את הראש וגורם לך לתהות עוד ימים לאחר שקראת אותו. בידיים של סופרת מוכשרת יותר הוא היה עשוי להפוך ליצירת מופת אמיתית.