אם הייתם אומרים לי שאני כבר ילד בוגר, הייתי צוחק ועובר בחינניות לענייני-היום התכופים. ככה זה, כשאתה בן 18, כשאתה כבר לא ילד אשר תלוי במסגרות ובאנשים, אך גם לא בוגר במלואו, אשר זקוק לזיקי ההקשר בינך לבין סביבתך שמחזיקה אותך, כפי שניתן להגיד, ב"הולד", עד לחיים האמיתיים. כפי שחברה טובה שלי נוהגת לומר: "להיות מספיק בוגרים כדי לדעת שאלו שטויות, ומספיק ילדים כדי ליהנות מהן".

תקופת-המעבר בין התיכון לבין הצבא מציבה בפניי ילדון צעיר ומושתן שרק הרגע סיים את חממת הנעורים תהיות לא פשוטות שעליו להתמודד עימן. פתאום יש יותר עומק, פתאום יש יותר עניין, ומשמעות. פתאום יש מטרה, וכיוון, ודרך. פתאום כל הדברים מתחברים תחת מכנה משותף יחיד שתוחם תחתיו שלל אספקטים מחיי היום-יום. פתאום ההבנה מתחדדת, ועימה גם החושים, ומהן תהיינה הנגזרות לצורות המחשבה השונות שאותן ייאלץ לאמץ להמשך חייו.

ככה זה, כשאתה אדון לעצמך, אך גם חבר בכת האדונים הממלכתית. מנסה בכוח ללמוד, לשאוב פריטי מידע מכל אבן שמתגלגלת במורד המדרכה, אך במקביל לזה משתדל יותר לחיות, וליהנות מהרגע. לצד ההתבשלות המעיקה בתוך ה"אני" שבעצמך, לצד המשמרות שאינן נגמרות בעבודה והיציאות ללא הסוף עם החברים. לצד העניין המתמשך בעולם המבוגרים, תחת הרצון העז לחזור לעולם הילדים.

אז כן, אולי הייתי צוחק וחוזר להתעדכן במשבר הכסף העולמי, או בבעיית הבנייה בשטחים, אך בתוך תוכי הייתה חולפת מחשבה גאוותנית עם סמיילי קורץ, תוך כדי ליטוף האגו וזיכרונות מכל מה שהספקתי לעבור, וללמוד, ולהשתנות, ומכל מה שהחיים עוד ייאלצו אותי להתמודד עימם.

ולעניין אחר:

בארון הבגדים שלי, לכל בגד יש קיפול מיוחד משלו. כאילו שלכל בגד יש משהו לומר לי, אך צורת הביטוי מסתפקת במראות המגוחכים של חולצות שאינן שייכות לאותן סוגי-יציאות, ואפילו אינן מקופלות אותו-הדבר. באחת הסתפקתי בתחיבה מהירה בעוד שבשנייה השקעתי קצת יותר, הפכתי ויישרתי ואפילו יצא לי הצווארון איך שצריך לצאת בסוף. מה שבטוח – ג'ינס הם הכי קשים לקיפול.