היי אז אממ הנה פרק 7 קיצר..
אינג'וי..
ברגע ששמעתי את קריין החדשות מדווח לי על מותה של החברה הכי טובה שלי, עברו בי רגשות וצמרמורות שלא הכרתי. דמעות החלו לזלוג לי על הלחיים, התחלתי לרעוד. כעסתי, בעיקר על עצמי. התחלתי לשבור כל דבר שראיתי, זרקתי את הפלאפון שלי לתוך מסך הטלוויזיה בכזאת חוזקה שניפצתי את המסך ואת הפלאפון. הפכתי את כל הבית כי שנאתי את עצמי. שנאתי את עצמי על כך שאיפשרתי לדבר כזה לקרות. לא ראיתי מה מתרחש אצלה בפנים, לא היה לי זמן לשים לב אליה. חשבתי שהכל היה צחוק, שהיא לא באמת עד כדי כך אובססיבית אליו, אל הבנאדם שאותו אני הכי שונאת בעולם. רציתי להרוס אותו. רציתי לגרום לו להרגיש איך זה כשמאבדים הכל בדיוק כמו שאני איבדתי באותו הערב בגללו. זה למה ידעתי שאני צריכה להיות הבנאדם הכי קרוב אליו, בשביל שאוכל להרוס אותו לגמרי.
למדתי את כל השירים שלו, כתבתי את כולם בפנקס וקראתי אותם כל יום. ניסיתי לכתוב כמוהו, להזדהות איתו, כל יום כתבתי. הפכתי למעריצה הכי גדולה שלו. חבריי לא הבינו איך אני יכולה להעריץ אותו כ"כ אחרי מה שקרה לולר, אבל הם לא ידעו את האמת.
בערב של ההופעה שלהם הצלחתי להשיג מעבר למאחורי הקלעים, אחד המאבטחים היה חבר קרוב של אבא שלי לכן הוא נתן לי להיכנס. זאת הייתה ההזדמנות שלי להתקרב לביל קאוליץ. לא התכוונתי להרוג אותו, זה לא יהיה מספיק אכזרי. רציתי לגרום לו לאבד את הדבר הכי יקר לו.
מאחורי הקלעים הכל קרה בדיוק כפי שתכננתי. עניינתי אותו כך לא יוכל לשכוח ממני, גרמתי לו להסתקרן. הוא קנה את זה, הוא לא שכח אותי.
לבסוף נפגשנו, והוא היה בדיוק במקום בו ציפיתי שיהיה. הכל הלך כ"כ חלק, לא ציפיתי שיהיה לי כ"כ קל להתקרב אל אחד האנשים הכי רחוקים בעולם.
התקרבתי אליו, היינו קרובים יותר מאי פעם. הוא לא יכל להעביר יום אחד בלעדיי. כל אותו הזמן שהיינו ביחד ניסיתי להבין מדוע ולר אהבה אותו כ"כ. הכרתי אותו יותר מאשר שהיא הכירה אי פעם, ועדיין לא הרגשתי אליו את אותם הרגשות כמו שהרגישה ולר.
"אני אתגעגע אלייך אנה",
כך הוא אמר לי לפני שנסע לשדה התעופה. ניסיתי לגרום לו להישאר אבל לא הצלחתי. ניסיתי לגרום לו להיות כמה שיותר רחוק מטוקיו הוטל במהלך החופשה שלהם, רציתי להרחיק אותו מהכל.
"אתה מבטיח?" שאלתי אותו, ניסיתי לעורר בו רגשות אשם אך לצערי זה לא עבד.
"בטח שאני מבטיח! אני אתקשר אלייך כל יום! את לא תפטרי ממני בכזאת קלות" חייך, חייכתי גם אך במהרה חזרתי למצבי העצוב שלא יחשוב שאני סולחת לו על העזיבה שלו.
עזיבתו למסע הופעות נוסף היה שיבוש בתכנית, אך שיבוש זה היה לטובה.
הוא אכן התקשר אליי כל יום, לא יכל לשכוח אותי. ואני ידעתי שהוא יחזור.
"אנה? היי זה אני" שמעתי את קולו מעברו השני של הטלפון,
"היי, איך הייתה ההופעה?" שאלתי,
"מעייפת כרגיל, אבל אני אוהב את זה. וחוץ מזה אין כמו לשמוע את הקול שלך אחרי הופעה", אמר לי בהתרגשות,
"שמחה לשמוע", כאשר דיברתי איתו כל מה שיכלתי לחשוב עליו זאת ולר, עד כמה שניסיתי להתנתק, לא תמיד הצלחתי.
"אני חוזר מחר. ביטלנו כמה הופעות. אני לא יכול להיות רחוק ממך יותר". בינגו. עכשיו ידעתי שהוא נמצא בדיוק במקום בו רציתי שיהיה.
"ביטלת הופעות בשביל לראות אותי? מה עם המעריצים?" שאלתי בתמימות,
"לא משנה לי, הם יבינו. אני חייב לראות אותך כמה שיותר מהר".
"אני כבר לא יכולה לחכות" אמרתי לו בקול מתוק כשבתוכי רק רציתי להקיא.
תגיבו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
