יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
חושך.
השעון עוד לא צלצל.
מה השעה, לעזאזל?! 4:03. שיט...
מנסה לחזור לישון, אבל בשילוב העייפות הקשה (מדיי) והחור שבלב אני לא מצליחה.
מתיישבת במיטה, וכמו שאני - בתחתונים וחולצה ארוכה - יורדת למטבח.
מכינה לי נס קפה.
שניים קפה, שליש כוס חלב, 1 סוכרזית. מים רותחים-רותחים.
לוקחת שמיכת צמר ועולה לגג.
בקצוות של החושך מתחילים לראות את האור.
הנה, היום הזה הגיע... אני חושבת לעצמי במרירות. שוב פעם היום הזה, שכל פעם מחדש אני אומרת "הפעם אני לא אלך לביה"ס, אני אשאר לבד בבית ואישן כל היום", וכרגיל הולכת ובוכה בצד, לבד.
לא, אני לא מוכנה אליו שוב, אני אומרת לעצמי.
גומרת את הקפה, השעה כבר 6 ורבע.
יורדת למטה לחדר, מתלבשת ומתארגנת ליציאה.
השעה 07:03.
יוצאת החוצה, מחכה לאוטובוס ועולה.
כעבור חצי שעה אני כבר בביה"ס, מוקפת בחברות המטומטמות שלי.
המלאך שלי לא הגיעה היום, וכל כך הייתי צריכה ממנה חיבוק, כרגיל בשלושת הימים האחרונים.
אבל היא הייתה, והיא חכמה, היא גם נתנה את החיבוק.
השעה כבר 10:13, נשמה, אנחנו צריכות ללכת לטקס...
אני מנגבת את הדמעות. צודקת... בואי נלך.
יורדות, מתיישבות.
"היי, מאמי שלייי, בואי שבי כאן, נשמה!". אחחח, שחף החמוד הזה.
מה קורה שחפצ'וק? אני שואלת.
"ברוך השם, ברוך השם... מה איתך יפהיפיה?!"
יהיה, יהיה טוב... אני ממלמלת.
האורות יורדים, הנרות דולקים, השירים צורבים, והצפירה מהדהדת בראש.
ואני בוכה ובוכה ובוכה...
מה שלא עשיתי וכמה שלא ניסיתי, הוא כל כך חסר...!
ואני מחניקה את הדמעות, מסתכלת לעצמי על כל הטבעות ומנסה לא לשמוע את השיר שברקע, אבל לא מצליחה...
"נשמה, למה את בוכה?"
הוא... הוא... אני נשנקת בשקט.
"די, די, יפה... די" אומר לי הערס הקטן, ועוטף אותי בזרועות שלו - כמו אבא את הילדה הקטנה שלו.
שלא נעיז לשכוח את כל אלה שלחמו בשביל שאנחנו נוכל לחיות כאן בביטחון.
שלא נעיז.
מישהי אחרת.
"...הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו מתייפחות כעת
וליבו הקטן הפך לקרח"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
