אין אין על השומר הצעיר!

כל מי שהיה שם אפילו לשעה נהנה...

טיול כל כך מהנה, אין כל ספק שזהו טיול הדגל של התנועה.

ואומרים ששכבת "צוותא", שאלו אנחנו ושכבת "שומריה", שאלו היו המדריכים שלנו הם השכבות השולטות בתנועה.

ונחשו מה? רואים את זה!

היה מהנה ומדהים!

מגבש והכרנו חברים חדשים מכל קצוות הארץ.

אתן לכם תקציר שישמר לעד, שתמיד יהיה כיף לחזור לנוסטלגיה, לקרוא, להסתכל בתמונות ולהנות מכל רגע מחדש.

יום שלישי - 22.7

אני, אדוה, ירין, אילן ואבירם הגענו לכביש הקרוב למתנ"ס בשעה שלוש, בזמן שהאוטובוס בא לאסוף אותנו.

אמיר היה שם, חיכה לנו שם, נתן לנו מתנת פרידה ונפרד מאיתנו. כמעט ובכינו, לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, מלא ציפיות והתרגשויות התחוללו בבטננו. אבל נורא נורא פחדנו. פחדנו מהכול, שהשכבה כבר מגובשת, ואנחנו לא כי אנחנו מעט, וחדשים בתנועה, ואין לדעת מה יהיה. בקושי ידענו למה לצפות. חשבנו שיהיה קשה, מהקשיים הפיסיים, הנפשיים, החברתיים, הבריאותיים, הגעגוע הביתה. הגעגוע לאשדוד. הגעגוע לעולם.

עלינו על האוטובוס בשעה שלוש וחצי. האוטבוס היה מפוצץ בילדים, למזלנו נשמרו חמשת המקומות האחרונים של האוטובוס, מושב מיוחד ל"אשדודרום". התיישבנו חמשתנו שם, התבודדנו מכולם, אך תוך כדי נסיעה הכרנו חברים חדשים.

שירה, מיכאל, גל, יפתח, ניקי, שי, עידו ועוד הרבה הרבה אנשים.

אף אחד לא ישן באוטובוס, כל הזמן היה תזוזה והכרויות. הכרנו גם את גומל. אדם ממורמר וקצת מפחיד. בנאדם מסוכן לעצמו, לזולת, לסביבה, למעשה להכל.

הגענו למקום שאליו היינו צריכים להגיע בשעה 8, ארבע וחצי שעות נסיעה.

הגענו למחנה, היינו בשוק, כי הוא היה ריקני כזה, ובקושי היו בו עצים, ואין מים בקרבת מקום, והיה גם נורא חשוך. בקיצור פחדינו התחזקו. פחדנו שבאמצע השממה הזו נחיה שישה ימים שלמים. האוטובוס החל להתרוקן, כל אחד לקח את תיקיו, והלך לכיוון ההרשמה. ניתנו לכל אחד ואחד מדבקות שנדע לאיזה "חוג" (קבוצה) אנחנו משתייכים. אני, אילן וירין קיבלנו את חוג מספר 2 ואדוה ואבירם את חוג מספר 8. נפרדנו קשות, וירין התעצבן וכל כך רצה לעזוב את הקבוצה שלו ולעבור לקבוצה 8. הוא היה עצבני כל הערב, ולפעמים העצבים התגברו ולפעמים הם נחלשו, מה שהיה בטוח, לא ידענו מה יקרה. הצטרפנו למדריכים שלנו ולקבוצה החדשה. להפתעתנו גילינו שהקבוצה שלנו מורכבת מבנים בלבד, למעט בת אחת בודדה. התחלנו לשחק את משחקי ההיכרות, והתחלנו לשוחח האחד עם השני. וגילינו שכל המדריכים שאמורים להיות מבוגרים הם בני 18-19 בלבד. הכרנו את המדריכים שלנו - מור ודורון. ואז, אחרי משחקי ההיכרות, כל אחד הלך לדרכו, התפזרנו ודיברנו עם אנשים אחרים, הכרנו ילדים אחרים, שאולי, יום אחד, גם הם ידריכו. אני ניצלתי את הזמן כדי לישון, מפני שהמדריכים הודיעו לנו שזה יהי הלילה האחרון שנוכל לישון כמו שישנו בבית. וכנראה הם צדקו. פרסתי את שק השינה ונרדמתי. לידי נשכבו לישון אילן ואריאלה, אותה ילדה בודדה בקבוצה. ילדים רבים הגיעו להציק לאריאלה, ובגללם לא ישנתי בצורה רצופה. התעורתתי פעמיים, ומאז קמתי בבוקר. יכולנו לישון עד 6 בבוקר, אבל משום מה, כל הילדים התעוררו ב5 וחצי, ממש שמוצניקים.

יום רביעי - 23.7

קמנו משקי השינה, קיפלנו אותם בזריזות, החלפנו בגדים, צחצחנו שיניים, והלכנו להמציא לחוג שלנו שם. בהתחלה נבחר השם "כופתים בשחור עם דורון ומור" ע"י המדריכים. ואז אחרי ויכוחים רבים השם הוחלף ע"י ירין ואדם ל"אקונומיקור". הכנו לעצמנו דגל בצבעי שחור כחול אדום ולבן. לא יצא משהו, את האמת. לאחר מכן המדריכים הודיעו לנו כי חילופים. הילדים מתחלפים. אמנם לא כולם, אבל התחלפו. מספר בנים מהקבוצה התחלפו בארבע בנות. דבר ראשון ירין קפץ עליהם בהודעה חגיגית ששמנו הוא "אקונומיקור" ולא "כופתים בשחור" כפי שהמדריכים חשבו. הבנות צחקקו וזהו. כולם חשבו שהם סנוביות וערסיות. שלא נתחבר אליהם במהלך הטיול אף פעם. מיד לאחר הצטרפות הבנות עשינו התעמלות בוקר בעזרת משחקים. שיחקנו בעיקר "ווה", והיה נחמד. צעקנו את המורל הראשוני שלנו בקולי קולות, על הבוקר. "א-קונומיקור!... עם דורון ומור!... א-קומיקור!... עם דורון ומור!...". מיד לאחר התעמלות הבוקר המרעננת הזו כנסו את כל השכבה לשבת על חצץ בזמן שאנו צופים בקליפ חי של השיר של השכבה שלנו בטיול המדצ"ופי שהפך להמנון מדצ"ופי 2008. אם אני אמצא את המילים, אני אכניס לפה. סיימנו עם כל הטקסים והכול, והבנו שהיום זה מתחיל. היום המדצ"ופי קרוב מכול. העמסנו את שקי השינה והמזרונים על טנדר, ואת התיקים הגדולים השארנו באוטובוס שהסיע אותנו עד למחנה. כעת, נשארנו עם התיקים הקטנים שלנו, והתחלנו לצעוד. צעדנו במשך חצי יום חם מאוד. הזענו כמו מטורפים, ולא יכולנו להמשיך הרבה. ובסופו של דבר אחרי 7-8 שעות הגענו ליעד. האבובים. העמסנו את התיקים הקטנים שלנו בטנדר נוסף, שמנו נעלי מים, שמנו חגורות הצלה, הדקנו את הגרביים לרגלים מפני עלוקות קטנות שחיות בבאניס ונכנסו לאבובים. שטנו עם הזרם. לאנשים רבים נעלמו דברים אישיים, פלאפונים, כובעים, בקבוקים, ועוד דברים... לי נעלם הבקבוק. המשכנו בהפלגת האבובים למשך שעה עד שהגענו למחנה האמיתי והמפואר שלנו. חיפשנו את תיקינו הקטנים, הגדולים, שקי השינה שלנו והמזרונים. לקחנו את כל דברינו וחיפשנו את מקום החוג שלנו בין אלפי המקומות האפשריים. להתעתנו גילינו שהמחנה שלנו הוא הרחוק מכול, בערך 10 דקות לקח מהכניסה הראשית עד למחנה של החוג שלנו. הסבירו לנו שעלינו לבנות בקרבת עץ מאוד מסויים בית. זה היה נראה נורא מוזר, כי איך נצליח להרים בית ולישון בו, רק עם ידיים ורגליים, ללא כלי עבודה, ובעוד שהאדמה צומחת ופורחת ומגיעה לנו עד הברך. גילינו עוד שהעבודה הולכת להיות קשה ממה שציפינו. הסבירו לנו שעלינו קודם לגרוף את האדמה, ולהעיף את כל העשבים, ורק אחר כך להתחיל לחשוב איך לבנות. חילקו אותנו לקבוצות, על מנת לייעל את העבודה ואת החיים במחנה. אילן היה אחראי מדורה, אדם ושחר אקונומיה (אוכל), אביעד ואריאלה בובים (סוג של אדריכלים, מהמשג "בוב הבנאי"), אבי קבלת שבת ועוד כל מיני תפקידים שכבר שכחתי אותם.כל אחד הלך לסדנה שמתאימה לתפקיד שלו, בעודי נשאר עם שלוש בנות ושני המדריכים שלי. חמש דקות עברו וכולם חזרו, התחלנו לעבוד בגריפה ועבודת האדמה. היה קשה והיה מעייף. ירין ואדם נשארו בצד כל הזמן בטענה שקשה להם והם מתייבשים ולא מרגישים טוב. המשכנו לעבוד עד הערב, וכל ארוחה קיבלנו את מזוננו. בבקרים ובצהריים קיבלנו לחם ומלא תוספות לו, כגון, גבינה צהובה, נעמה, נקניק, זיתים, שוקולד, ריבה, טחינה, טונה וסלט. בערבים קיבלנו מצרכים ואיתם היינו צריכים לבשל לעצמנו. הגיע הערב, אילן הכין לנו מדורה, ומור והבנות החלו לבשל ארוחת ערב, והיום בתפריט היה לנו מוקפצים, שמור בישלה בעיקר. והם יצאו מ-ד-ה-י-מ-י-ם-!. הלכנו לישון שבעים ותשושים, והתעוררנו עם אנרגיה מחודשת בבוקר היום השלישי, בשעה 6 בבוקר.

המשך יבוא...